חפש בבלוג זה

יום שבת, 4 בפברואר 2017

התכווננות פנימה


אנחנו עומדים על סולמות וגוזמים את עצי התפוח. לוקח זמן להיכנס ל"מצב גיזום". לא משנה כמה שאקרא בספרים, כלום לא נקלט. כשאני עומדת מול העץ אני נכנסת לקטטוניה ואין לי מושג איפה להתחיל. הדרך היחידה לטפל במצב היא להיכנס ל – attunement  - התכווננות, הקשבה פנימית. לעצום את העיניים, להתעלם מהסביבה, להתאים פעימת לב עם פעימה של העץ. כשאני באמת מרוכזת ושוקעת פנימה, בתנאי שאנחנו לא קרובים להפסקת התה (10.30 בבוקר, 15.30 אחר הצהריים, קדוש) ולא מתעופפות לי עוגיות מול העיניים, אני מצליחה "לקרוא" את העץ, היד מתחילה לנוע בלי מחשבה והקסם קורה.  

ההתכווננות הזו משרתת אותנו בקבלת החלטות קשות במחלקה. הצוותים פה משתנים לעתים קרובות ובכל מחלקה יש מספר מצומצם של קבועים – staff – כמוני, מתמחים שבאים למספר חודשים ואולי יהפכו לקבועים, והרבה אורחים שבאים לשבוע או לכמה חודשים. כולנו עברנו את אותו מסלול מאורח לצוות, מסלול ארוך ולא קל של הכשרה, של חיים ביחד, שמביא המון סיפוק ויצירתיות. אי לכך כאשר צריך לקבל חבר חדש למחלקה אנחנו נערכים ברצינות והרבה אהבה. 

לא קל להגיד לא למישהי שמרגישה שייכת לפה, שנענתה לקריאה הפנימית לבוא ולתת, לשרת ולטפל במקום הקסום הזה שמושך כל כך הרבה אנשים מכל העולם. האם העובדה שהיא עובדת טובה ומסורה, מתנהלת היטב עם האורחים, מספיקה? חסרים לנו גננים ועוד מעט מתחילה העונה. אני כבר מספיק זמן כאן כדי לדעת מה צפוי לנו גם ברמה ה"גננית" וגם ברמת כמויות האורחים שיבואו לעבוד איתנו. כל יום הוא כמו סדנה ואם יש מספיק גננים אפשר יהיה גם לקחת חופשות. הבעיה היא שמשהו לא עובד ברמת הצוות וקשה לשים עליו את האצבע. 

במקום הכל כך אנרגטי הזה, המטענים הרגשיים שמשתחררים פה כאשר האורחים שלנו מאפשרים לעצמם להתמסר, התהליכים הרגשיים והרוחניים שלנו, יש חשיבות עצומה לזרימה בתוך הצוות, לתמיכה הלא מילולית, ליכולת להתמסר ולדעת שיש מי שיגבה ויתמוך. כל רביעי אחר הצהריים מוקדש למדיטציה ביחד, 
ל – sharing  -  טיפול פסיכולוגי אינסטנט. פרקתי מהמקומות הכי עמוקים שלי בזמן האיכות הזה עם אמונה שלמה שאף אחד לא יעיר, ייתן פידבק. הבמה היא שלי וכולם מקשיבים ושומרים על סודיות. לוקח זמן לפתח את השריר הזה של אמון מוחלט באנשים שאיתך. אני מניחה שצוות ביחידה קרבית מגיע לרמת אמון כזו תוך כדי לחימה ביחד.
 
הראש מודע לצורך המאד פיסי בגננים, הלב  מתקשה לפגוע, לדחות ללא סיבה "מוצדקת", אבל יש תחושה שזה לא עובד. איך יוצאים מזה?

Attunement - אנחנו מתכנסים למדיטציה מודרכת. גבי שמנהלת את הההליך מבקשת לאפשר למחשבות ורגשות לעוף חופשי. תמונות רצות, אני מנהלת שיחה פנימית בתוכי וחלק ממני צופה מהצד (מדיטציה זה מצב של התבוננות פנימית). כעבור זמן קצר גבי מבקשת לשקוע יותר לעומק, לתת למשהו "אחר" לעבור דרכנו ולספק בהירות. אנחנו מתבקשים להתבונן מעבר לצרכים של המחלקה שלנו, בתמונה הגדולה, במה נכון לכל הנוכחים. התשובה מגיעה די מהר: המאמץ שמושקע מצד כולם בלחיות ביחד, גוזל אנרגיה שיכולה לצאת לעולם ביצירתיות וצמיחה. במקום זה כולנו מקטינים את עצמנו והולכים על קצות האצבעות. הגננית שלנו היא אישיות גדולה וחזקה עם הרבה כישורים וכריזמה. המאמץ שנדרש ממנה כדי להשתלב, להקטין את עצמה, והמאמץ שנדרש מאיתנו כדי לאפשר לה להיות "היא", יביא למתח מיותר ומרירות. אני מעדיפה ערוגה עם צמחים שונים שמשתלבים ביחד מאשר שיח אחד מדהים שכלום לא גדל על ידו.

כאשר אנחנו משתפים במה שעלה לנו, מסתבר שחמשת חברי הצוות הגיעו לאותה בהירות. יש הרבה בכי בחדר, דמעות מכל הצדדים ולי יש חומצה בבטן, אבל במקביל יש קבלה, תחושה של הליך טהור ומלא חמלה. הגננית שלנו תעבוד איתנו עוד כמה ימים מרצונה החופשי. יש מרירות אבל היא לא מופנית כלפינו. אני מרגישה התרחבות וניקיון בתוכי. אם היינו מנסים להסביר במילים את הרגשות שלנו, היינו מגיעים להאשמות והתגוננויות. יש מצבים שהם מעבר למילים ומשהו עמוק יותר צריך לקבל את ההחלטה.   

יש משהו כל כך מרגיע בהליך הזה של קבלת החלטות. לתת למשהו עמוק יותר בתוכי לקחת פיקוד, להתמסר למה שעולה ולהאמין שזה באמת יהיה טוב לכל הצדדים. את ההחלטות הכי חשובות בחיי קיבלתי בצורה כזו (בדרך כלל אחרי שטחנתי לעצמי את המוח עד אבק), ואני לא זוכרת שאי פעם התחרטתי.

מעל שולחן העבודה שלי תלוי קלף מחבילת קלפים שנקראת "חיוכיאלים":

"יש לכם חופש בחירה מלא בין לא לעשות מאומה שמלווה באשמה מעיקה ובין לעשות כלום שעטוף בשלווה מרפאה. בחירה נעימה! "

וזו כל התורה....



יום ראשון, 1 בינואר 2017

שיתוף פעולה עם הטבע



איונה. אנחנו אוספים אצות על החוף כדי לפזר בגינה. האצות ישקעו בחורף לתוך האדמה ויזינו אותה בהרבה אשלגן ועוד דברים טובים, כדי להכין אותה לשתילה באביב. מזג האוויר נפלא במפתיע, לא מה שמצפים באמצע דצמבר, ואנחנו רוצים להודות לבית ולאנשים שמטפלים בו בדרך כלל על הפינוק והחום שעטפו אותנו בימים שאנחנו כאן. מארק ואני גננים בפינדהורן, הכי טבעי לנו לסיים את העבודה שהם התחילו לפני שיתחיל החורף הכבד.

תוך כדי עבודה בגינה אני מנסה "להרגיש" אותה, להתיידד עם הדיירים, הצמחיים ואלו שאינם נראים. הגינה הזו זרה לי, אני לחלוטין מרגישה אורחת. לוקח זמן  להכיר ולהתיידד, לזהות התנהגויות ורצונות של השותפים לעשייה.

אחרי שנתיים, שני מחזורים של ארבע עונות, אני מכירה את הגינה שלי בפינדהורן כמו את עצמי, יש מקרים שאנחנו ממש משקפות אחת את השנייה. מתי שהוא במהלך השנים למדתי להסתכל לצמחים ולעצים בעיניים (תודה פינדהורן !). זה קל יותר עם חיות, הן מגיבות ברגש שאנחנו יכולים לפענח. כשמדברים עם צמח נדרשת צלילה עמוקה, הרבה דמיון ושחרור התחושה שזה בזבוז זמן. השלב הבא הוא עבודה עם הישות של הצמח וישויות הטבע כדי להביא לשינוי. אני מכוונת ליצירת כיסי ריפוי, אנרגיה שנובעת מהאדמה ומאפשרת לנו להירגע, להרגיש בטוחים. עם השנים הקשר הזה נהיה  מוחשי, כמעט פיסי, ברור כמו שימוש בחמשת החושים המוכרים לנו.

שיתוף פעולה עם הטבע הוא אחד משלושת עקרונות היסוד שבנו את פינדהורן. בחורף הקודם, בעקבות שורה של פגישות בקהילה, הסתבר לי כמה העיקרון הזה לא ברור לאנשים שאינם גננים. שני הבסיסים האחרים, הקשבה לעצמך ושירות לעולם הם בדרך כלל מה שמביא אנשים לחיות פה, אבל עבור מי שלא עובד על בסיס יומי עם הטבע, הקונספט של דיבור בגובה העיניים עם הגן לא נוחת לקרקע. בחורף הקודם הרחיבו כאן את העיקרון הפשוט הזה ל"שיתוף פעולה עם כל צורות החיים". אני לא מתווכחת עם השינוי, הוא נעשה לאחר הרבה התכווננות ומדיטציה, אבל הוא לא מדבר אלי. הוא מופשט, רחב מידי.

המקום המופלא הזה נבנה על בסיס שלושת העקרונות והכנסה מודעת שלהם לחיים. עם השנים נוצרו הרבה קהילות, מרכזים ומקומות שחיים את עקרון ההקשבה לעצמך ושירות לעולם. לא נתקלתי במקום שהביא את שיתוף הפעולה עם ישויות הטבע לכאלו שיאים. העבודה שנעשתה בנושא פרסמה את פינדהורן בעולם (יש הרבה ספרים על כך), אבל העיקרון הזה נדחק לשוליים אצל אלו שחיים כאן. האורחים הרבים שבאים ממשיכים לגלות הרבה עניין דווקא באספקט הזה.

העבודה עם הטבע היא מה שהביא אותי שנה אחרי שנה לפינדהורן, ובשלב מסוים עברתי לגנן כאן על בסיס קבוע כדי לחיות אותה. הייתה בי תחושה עמוקה שאם נוכל לפתוח כיסי ריפוי באדמה, נוכל לרפא את הארץ שלנו מהאלימות שבה. לרגע לא חשבתי שזה יקרה בחיי אבל צריך להתחיל איפה שהוא. אני לא מומחית, אי אפשר להיות מומחים למשהו שהוא חוויה אישית, שונה אצל כל אחד. אני גם לא בטוחה שאני יכולה ללמד. כתבתי הרבה פוסטים על עבודה עם הגינה ואני מקווה שהם פתחו את הדלת לגננים חובבים, לעולם עשיר וקסום. 

עשרה ימים באיונה מביאים בהירות לגבי מקומי בקדירה הזו שנקראת פינדהורן. אני רוצה להחזיר את העבודה עם הטבע למרכז התודעה. אני רוצה להחזיר את הקסם. קסם הוא פעולה דרכה אנחנו רוצים לייצר שינוי, באהבה ובלי ליצור כאוס. כל פעולה מביאה לתגובה ברשת האנרגטית (אפקט הפרפר..). פעולה בקרקע מייצרת אפקט אנרגטי חזק ולכן צריך לגשת אליה בלב פתוח ונקי. השותפים הלא נראים מוכנים ומחכים שנבקש מהם עזרה.

איך לעשות את זה? את זה עוד נראה. מתי? עכשיו....

  

יום ראשון, 25 בדצמבר 2016

סגירת מעגל והתחלה חדשה


שוב באיונה, האי הקסום במערב סקוטלנד. התחלתי את המסע הרוחני שלי כאן, בסוף פברואר 2016. חזרתי לכאן בדצמבר 2016, לסגור את המעגל. בין לבין הספקתי לטייל, למדוט, להתחבר לאדמות שונות בגלסטונברי, בירושלים, במגידו, בכינרת. חזרתי בספטמבר להיות גננית בפינדהורן, אפילו חזרתי לאותו בית שעזבתי בתחילת השנה.

חזרתי לאותו מקום מוכר, קיבלתי אחריות על הגנים שהיו "שלי", אבל ממקום אחר. אני שונה, פינדהורן השתנתה והנחיתה לא קלה. אושר גדול ומוכר, חזרה הביתה, אבל בפינדהורן אין סטטיות. אנשים עזבו, חדשים באו, הצוות בגן התכווץ  (איכשהו הצלחנו להעזיב את כל הבריטים ועכשיו אין מי שיתרגם אותנו לעצמנו וימצא את המילה החסרה באנגלית ברגע המתאים...). 

אני לא מצליחה להתקרקע. קצת מוזר לגננית שעובדת עם האדמה כל יום, אבל יש לי תחושה של פער בין ראש ורגש, בין העבודה הפיסית שמכוונת תנועה למטה ושאר החלקים שלי שמתפזרים לכל הכיוונים. וכמו שקרה בעבר, נאלצתי לנהל את המחלקה במשך חודש כשכל מה שרציתי זה לשקוע לתוך האדמה ולהיות עם עצמי אחרי תקופה של נדודים. אני עוברת בין צינון כבד לקרסול נקוע, סופרת עד עשר לפני שאני פותחת את הפה ומרגישה שבא לי להתפוצץ. 

אז באתי לאיונה, לבית הרטריט של פינדהורן, ל- 10 ימים, ומאחר והקרסול שלי עדיין חלש ובחוץ רוח חזקה, אני לא יכולה להתרוצץ, ונאלצת להתקרקע בכוח. הרבה מדיטציה והרבה שינה. להיות. 

אנחנו שבוע לפני יום ההיפוך, היום הקצר בשנה, או הלילה הארוך בשנה, תלוי איך שמסתכלים על זה. ב- 21.12 השמש מתחילה לחזור והזרעים האנרגטיים נטמנים בתוכנו.אם תיעשה עבודה טובה של התכווננות בחודשי החורף, יפרצו זרעים אלה באביב בחגיגה של יצירתיות. בפינדהורן הולכים את הספיראלה כדי להתכוונן לשנה החדשה ולהתחיל את התנועה לשלב הבא. כמה ימים לפני אנחנו מתחילים לאסוף ענפים ירוקים וגרגירים אדומים כדי לבנות מבוך ספיראלה באולם הגדול. אני מתחילה לשחרר את השנה הקודמת כבר כמה ימים לפני כן, מתבוננת במה שהיה , סולחת לעצמי על השטויות וטופחת לעצמי על השכם כשמגיע לי. הספיראלה פתוחה כל היום ואנשים מגיעים גם באמצע הלילה. הליכה מדודה למרכז המבוך, משחררים את השנה. במרכז מדליקים נר קטן ונושאים אותו החוצה תוך התכווננות לשנה החדשה. בקצה עומד שולחן עם קלפי מלאכים, כל מלאך שייבחר מייצג איכות שתהייה דומיננטית בשנה הבאה.

כשהוצאתי את המלאך הנקרא Strength  בדצמבר שנה שעברה, לא דמיינתי שחיי יתהפכו תוך חודש, שאעזוב ואצא למסע גדול, שאצטרך לבחור אם לחזור לכאן או לחזור לארץ, או להמשיך למקום אחר. קראתי למלאך הזה לעזרה אינספור פעמים ומצאתי את עצמי מובלת כמעט ללא בחירה. לאורך כל הדרך "שמעתי" שאחזור לאותו מקום ממקום אחר על הספיראלה האישית שלי, אבל מה הסיכוי שכשהיה נכון התפנו גם התפקיד שלי בגן, גם הבית האהוב שלי וגם הגנים שטיפלתי בהם ואני מחוברת אליהם רגשית?

את השבוע כאן אני מקדישה (בנוסף לזלילה פרועה והרכבת פאזלים...) לשחרור השנה שעברה. אנחנו חוזרים בדיוק ב- 21.12 בשש בערב לפינדהורן, ישר לספיראלה ולקבלה של מלאך חדש. אני משחררת בשמחה את Strength ואשמח לקבל את Relaxation  או Celebration אבל יש לי תחושה שזה לא יהיה כל כך קל.

אני מנסה להתחבר לזרעים החדשים, להבין מה הביא אותי שוב לאותו מקום, לגן בחורף...מה השתנה אצלי במהלך השנה המאתגרת הזאת. התפנו כאן תפקידים שיכולתי לפנות אליהם ואף אחד מהם לא קורץ לי. תמונות ראשונות מתחילות להגיע, בניית התשתית של פינדהורן מחדש, ידיים בתוך האדמה (באביב...עכשיו היא קפואה..) יוצרות שינוי פיסי, שמביא לשינוי אנרגטי. תמיכה בשינוי העצום שפינדהורן עוברת, מיני רעידת אדמה. דור מתחלף, דור חדש שמוביל לכיוונים חדשים, והצורך לא לאבד את הבסיס, להעמיק את החיים לפי שלושת עקרונות היסוד שבנו את פינדהורן: הקשבה פנימה, שיתוף פעולה עם הטבע ושירות לעולם. וכל זה עם הרבה צחוק והנאה, ובלי לקחת את החיים יותר מידי ברצינות. 

יום ההיפוך. ערב. הלכתי את הספיראלה, חוויה עמוקה כרגיל. המלאך שלי שלי לשנה זו הוא Synthesis. הוא מדבר על יצירתיות ורגישות כדי לשלב חלקים שונים לשלם. יש לי שנה להבין איך הוא עובד....
  

יום רביעי, 20 באפריל 2016

מנערים את הלב של ירושלים

כדי לתקן משהו, צריך לחזור בזמן לנקודה בה החל להתקלקל. אנחנו קבוצה של כ- 20 איש, ישראלים ואירופאים, עוקבים אחרי מרקו פוגצ'ניק בירושלים. מרקו מאמין שהמהות הבסיסית של ירושלים היא שלום, כוח קיומי, ארכיטיפי שנובע מהאדמה, ונכבש, עוות ונחלש במשך 3000 שנה. אנחנו חוזרים בזמן לרגע בו מונותאיזם כבש את הפגניזם, לרגע בו נאלצה האלה להתחבא. בארבעת הימים האלה אנחנו מחפשים את האלה בירושלים, בהתאמה מושלמת לעבודה שעשיתי פה עם עצמי בשבוע שלפני זה. מישהו שם למעלה ממש רוצה שאעשה עבודה פנימית...

מרקו מסרב לעבוד בתוך העיר. ההנחיה שקיבל שולחת אותנו לעבוד מסביב לחומות. אני קצת חוששת כשהוא מתחיל לצעוד בבטחה בכיוון שער שכם, אבל היום כל כך יפה ורגוע. אני נרגעת ומתמסרת.

מערת צדקיהו
אנחנו צריכים להיכנס לתוך ההר, מעבר לחומות ורצפות האבן, לחבר שמיים וארץ. אנחנו נכנסים למערת צדקיהו, מתחת לעיר העתיקה. עמוק בבטן האדמה אנחנו פותחים את הלב שלנו, הלב של המקום, הלב של ירושלים, דרך מדיטציה ושירה. הקולות הנפלאים רוטטים ומתערבלים, פוגעים בסלעים וחוזרים אלינו. אני מרגישה שההר מתמתח, מתעורר, חוויה חזקה.

טכס, ריטואל, הוא שפה לא מילולית, דרך לתקשר עם הישויות ששוכנות בהר ומסביבו. אין לישויות האלו עיניים והן לא מבינות מלים. הדרך לתקשר איתן היא דרך ויברציות וכוונה. אני מתחילה להרגיש קשר למלאכים.  

שער שכם
אנחנו יוצאים מהמערה מלאים אהבה ואור, רק כדי להתרסק למציאות. אנחנו ליד שער שכם, בעיר המזרחית. העיר תוססת ושלווה, ילדים חוזרים מבית הספר, נשים עם סלי קניות, נורמליות, מגובה בחיילים בכל פינה. אנחנו יושבים על הדשא ליד החומה לארוחת צהריים של סנדוויצ'ים. מספר נערים מתחילים להסתובב סביבנו והחיילים לא מאבדים רגע, אוספים אותם ובודקים את התיקים. ידיים על החומה ובדיקת גוף , כאשר כולם מסתכלים. הפנים של הנער שקרוב אלי...הכעס וההשפלה...חלק ממני שמח על ההגנה, אבל בגדול אני מרגישה כפולשת.

האנרגיה בקבוצה צונחת. האורחים מאירופה המומים, ברוכים הבאים למזרח התיכון! האם גם לאירופה מחכה גורל כזה? מה אנחנו עושים פה? איך אפשר לעשות שינוי במציאות הבלתי אפשרית הזו?

אנחנו זזים משם מיד לאחר האפיזודה, לא רוצים לגרום לעוד הפרעות בשגרת החיים השלווה. הגרון שלי סגור ואני מרגישה צורך לבכות. מרקו מצליח לאסוף אותנו אנרגטית ואנחנו ממשיכים את שיחותינו עם האלה ומלאכיה. המטפורה האהובה עליו היא של דוד וגוליית. אנחנו דוד...קטנים אך ממוקדים. אני דווקא נזכרת באפקט הפרפר שמנפנף בכנפיו וחומת סין נופלת. אני מזכירה לעצמי שאני לא מצילה את העולם לבדי. העבודה הזו היא קודם כל בשבילי, להתחבר לתדר חדש/ישן, להתחדש. יש המון אנשים שמחוברים למקור הזה בצורות שונות. מתישהו נגיע למסה קריטית ואז יתרחש השינוי. זה אולי לא יהיה בימי חיי, אבל צריך להתחיל איפה שהוא.

יומיים מסביב לחומות, הולכים, עוצרים למדיטציה, שרים, מדמיינים עולם טוב יותר. אני מרגישה שינוי אבל אולי זה בגלל שהפוקוס וההבחנה משתנים.

גיא בן הינום
היום האחרון מוקדש לגיא בן הינום, ממנו נגזרה המילה גיהינום. באנגלית זה נקרא "עמק הגיהינום", שם נורא לעמק יפהפה ואנרגטי. התורה רומזת שהוקרבו שם ילדים למולך. הפרשנים מאד חלוקים וזה כנראה לא ממש סביר, קורבן אדם היה נדיר מאד במזרח התיכון. עוד ניסיון לקעקע את תרבות האדמה, המקדשת את האלה. נראה לי שהם הצליחו לכבוש את הגבעות המקודשות לאלה ולהעמיד עליהן בניני אבן, אבל לא עמדו באנרגיות של העמק. כדי לשלוט בו היו צריכים להמציא סיפורי זוועות שירחיקו את ההמונים. מעולם לא בנו שם, מה ששמר על העמק יותר מכל. זהו גן עדן של עצי פרי -תאנה, זית, רימון, תות ושקד – ממש גן האלה. העמק מתפתל כנחש (עוד סימבול של האלה) לכיוון ים המלח. הוא מרגיש לי כמקום הכי שפוי באזור, ממש מתחת לעיר המטורפת, מגן עליה מאיבוד דעת טוטאלי תוך שהוא שולח אנרגיה של אימא אדמה במעלה ההר.

אני עוזבת את ירושלים עם תקווה מחודשת, לא נותנת למציאות ולעובדות לבלבל אותי. רבים מאתנו מעדיפים להתרחק מירושלים, משאירים אותה לפנאטים, אבל ירושלים כל כך חזקה שאסור להשאיר אותה כך. האנרגיה שלה משפיעה גלובאלית, 3 דתות נלחמות עליה כבר 3000 שנה...ההר מוכן לתקשר אתנו, האנרגיה שלו תלך לאן שנכוון אותה. השארנו אותה יותר מידי זמן בידי כוחות אפלים.

ותודה לך, מרקו, בלעדיך לא היינו יכולים להגיע לאן שהגענו.


    

יום ראשון, 10 באפריל 2016

ירושלים

עשרים וארבע שעות....זה כל מה שהיה צריך כדי להשלים את מסע הצליינות שלי, בירושלים. ידעתי שהדרך מובילה לשם אבל לא ממש התלהבתי מהרעיון. יש לי עניין עם ירושלים. זה התחיל לפני 25 שנים כשעבדתי במלון קינג דיויד בעבודה מתישה ומלחיצה. האנרגיה בירושלים תמיד חזקה ואגרסיבית מידי בשבילי. 3 דתות זכריות עיקריות נלחמות על הסלע הזה כבר 3000 שנה (אחרי שמחקו ביעילות כל זכר לדתות האדמה, מה שנקרא דת האלה...). כשאני חושבת ירושלים אני מיד רואה חומות, אבן ושיש, חומות בתוכי, חומות מסביבי. פלא שלא ביקרתי שם כל כך הרבה שנים? וכן, אני מודעת לכך שהחוויה הזו סובייקטיבית לגמרי ולא מייצגת.

רציתי לבקר במנזר סט. ג'ורג' ובגן הקבר (המקום בו נקבר ישו ועלה לשמיים לפי הנצרות). שני המקומות זכורים לי כקסומים, עם גנים רוחניים ומרגיעים. בפברואר, כשהייתי באיונה, קראתי את הביוגרפיה של פיטר קדי (מייסד פינדהורן) וגיליתי לתדהמתי שאני הולכת בעקבות מסע הצליינות שלו (במילותיו הוא), החל באיונה, דרך גלסטונברי עד לגן הקבר בירושלים. היש סימן טוב יותר למישהו שחי בפינדהורן?

דורמיציון
התכתבויות עם חברים בארץ ומבט באתרי חדשות מחקו את הפנטסיה הרומנטית הזו. שני המקומות נמצאים בצד המזרחי של העיר ליד שער שכם. בפברואר נורו ונדקרו שם אנשים על בסיס יומי. אני סומכת על היקום אבל אין בי נטיות אובדניות....הלכתי לשבת על יד הנהר בפינדהורן וחייגתי 144 יוניברס כדי לקבל הנחיות. התשובה הגיעה מיידית. המסע שלי עוקב אחר התדר הנשי, השער שאני מחפשת עובר דרך אתרים נוצריים אבל לא אלה שציינתי. תמונה של מנזר הדורמיציון על הר ציון, מוקדש למריה, עלתה מהחושך. קיבלתי את הרמז הראשון.

הימים שלי באבלון הביאו לקשר עמוק יותר עם אנרגיית האלה, אנרגיות של גאיה, ונחישות למצוא את אותה אנרגיה בירושלים. אני צריכה לחדור דרך הגל הדומיננטי של אנרגיה אלימה ואגרסיבית. ירושלים יכולה להיות מאד רוחנית, אלימה, פנאטית, עמוקה, אבל לעולם לא משעממת. מעולם לא הרגשתי בה רכות ונשיות, אבל שוב, זו חוויה סובייקטיבית שלי.

קריפטה דורמיציון
תחנה ראשונה, מנזר הדורמיציון, שם לפי האמונה, נרדמה מריה ועלתה לשמיים. החלק העליון של הכנסייה דומיננטי, כובש את ההר. הקריפטה בקומת המרתף כולה אנרגיה נשית, עם פסל של מריה הישנה וציורים של שש נשים חזקות מהתנ"ך. אני מוצאת לעצמי פינה חשוכה, מחכה שהתיירים יעזבו ונכנסת למסע שמאני, לתוך ההר. האבנים והשיש מתאיידים. הכנסייה, קבר דויד הסמוך והחדר של "הסעודה האחרונה" נעלמים. ההר מתנער, מתמתח, ואני צונחת אלפי שנים אחורה, לתוך תהלוכת כוהנות, שמטפסות על ההר בלילה של ירח מלא. במרחק רב אני שומעת קבוצה של צליינים שרים ומתפללים עם הכומר שלהם, קולות מהאולם העליון, מהמאה ה -21 . בהתחלה אני מתרגזת אבל מהר מאד מצליחה לחבר את הקולות לתהלוכת הכוהנות, לייצר תדר חזק של אהבה וחמלה. כשאני סוף סוף חוזרת, אני לגמרי לא מאופסת.

כנסיית הקבר
אני מטיילת דרך שער ציון לתוך העיר העתיקה, המלאה תיירים ושוקקת חיים. אני מוצאת את עצמי ברובע הנוצרי, בכנסיית הקבר, המקום הכי קדוש לנצרות, מקום הצליבה. גם פה אני מוצאת פינה בקריפטה שבקומה התחתונה, מסע עמוק לתוך ההר, אותן תמונות, קבוצה אחרת של צליינים שרים ומתפללים עם הכומר, בעוד אני מצטרפת לתהלוכת הכוהנות, אלפי שנים אחורה. אני מאבדת את תחושת הזמן, עבר והווה מתערבבים, הבניין המרשים מתאייד, ההר מנער מעליו כל סימן לשליטה אנושית ודתית ומתעורר לחיים. כאוס בגוף שלי ושחרור אדיר של אנרגיה חסומה, בא לי לבכות.

אחרי שני מסעות שמאניים חזקים, אני צריכה חומוס בדחיפות. החומוס הטוב ביותר נמצא אצל אבו שוקרי ברובע המוסלמי ובנקודה הזו ממש לא אכפת לי מבטיחות, אני נחושה להשיג את החומוס שלי. אני הולכת דרך הויה דולורוסה, המוכרים הנחמדים, המלצרים המנומסים, בסופו של דבר כולנו אותו דבר, רוצים להיות בריאים, שמחים ולהתפרנס בכבוד.

תחנה אחרונה, הכותל המערבי. כאן המסע קשה יותר, אולי בגלל שזה מקום פתוח ורועש, בניגוד לפינות השקטות והחשוכות בכנסיות. אולי בגלל שאני פשוט עייפה. אני חוזרת על גרסה מקוצרת של המסע ומטיילת באיטיות לגסט האוס שלי. 

הערב יפהפה עם נוף מול העיר העתיקה, אבל הגוף שלי דואב והאגן ממש כואב. אני מונחית במדיטציה לקרקע ולאזן את החלקים השונים של המסע – איונה, אבלון, ירושלים – בגופי. אני מרגישה את הריפוי האדיר שעדיין מתחולל בי. עשיתי בתוכי שלום עם ישראל, שלום עם ירושלים, שחררתי הרבה כעס ואגרסיות והתחברתי לתדר עתיק שהיה קבור תחת 3000 שנות אלימות. זו התחלה. בשבוע הבא אני חוזרת לכאן לסדנה עם מרקו פוגצ'ניק. מרקו, אמן סביבתי ידוע ואיש שעובד עם האנרגיות של גאיה בכל העולם, מגיע הרבה לישראל. יצא לי לעבוד איתו בפינדהורן. עד היום הוא סירב לעבוד בירושלים. עכשיו, הוא החליט, הגיע הזמן, איכשהו בהתאמה להדרכה שאני מקבלת. מה הסיכוי?   

מרקו מאמין שהדרך היחידה להביא לכאן שלום היא לנער ולשנות תבניות אנרגטיות דומיננטיות שתוקעות את כולנו. לא תכננתי מראש אבל זה בדיוק מה שניסיתי לעשות בטיולי הקטן פה. מחכה בקוצר רוח להזדמנות להתנסות בעבודה כזו עם קבוצה....  

המסע מתחיל

אבלון

החיים לפי פינדהורן