חפש בבלוג זה

יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

מתחילים.....

אני כותבת יומן מאז שהייתי ילדה קטנה. המחברות שמורות אצלי במזוודה ישנה משנות הששים, ובימי חורף קרים אני מתכרבלת במיטה וקוראת את הספר של חיי. זו חוויה, לקרוא את דברי הימים של חייך, לחייך בנוסטלגיה, לצחוק על עצמי, לדמוע, להיות עדה לגדילה, להתרחבות, לתמונת העולם המשתנה כשאני הופכת מילדה לנערה, ולאישה צעירה ולאישה מבוגרת.... אני חיה חיים שקטים, בקוטג' חמוד עם גינה לא גדולה, מטפלת ומתקשרת בקליניקה שלי,מעולם לא הרגשתי צורך לכתוב לקהל, להיחשף. 

אבל משהו השתנה. בקיץ ביליתי חודש וחצי בסקוטלנד. עבדתי חודש וחצי בגינה אקולוגית תוך כדי עבודה רוחנית עמוקה (נסעתי עד סקוטלנד כדי ללמוד עם שמאן מסוים שבטח עוד אכתוב עליו בעתיד). לבריטים יש מסורת של מאות שנים של עבודה רוחנית בטבע ויישומה בגינה, בעיקר אצל אותן נשים חכמות שריפאו בעזרת צמחי מרפא ושיקויים שרקחו. מאוחר יותר נקראו נשים אלה מכשפות ונרדפו על ידי כנסייה קנאית ומפוחדת. בחנויות הספרים מוקדשים מדפים שלמים לספרות ה - witchcraft . באחד הספרים קראתי את ההגדרה הבאה:
witchcraft is a nature based spirituality 

האסימון נפל, הבנתי אינטואיטיבית למה הכוונה. פאולו קואלו כתב: נתיב הקסם והכישוף - בדומה לנתיב החיים - היה, הווה ותמיד יהיה נתיב של מסתורין. כדי ללמוד יש לבוא במגע עם עולם שאנשים אינם יודעים עליו דבר. כדי ללמוד צריך לבוא ענווים.

יש הרבה נתיבים ללכת בהם, כולם טובים. הנתיב שלי עובר דרך הגן. אל הגן צריך לבוא בענווה, לשחרר שליטה, להעניק תשומת לב תמידית, לקבל את חילופי העונות, את רצונו של הצמח להיות או לחדול, לכבד את בעלי החיים הבאים להתארח, להיות אחת מני רבים, בגובה העיניים עם האלמנטים השונים שבחרו לחלוק אתי את המרחב.  

רק אז נפתח הקסם של צמחי המרפא, הארומה, טעם, טקסטורה וצבע, בריפוי, בבישול ובשקיות קטנות שניתנות באהבה כדי לקדם אהבה, הצלחה, שלווה. הפינות השקטות בגינה, ליד מזרקה קטנה או עץ פרי, נשימה עמוקה והרפיה. החושים מתחדדים, תשומת הלב ממוקדת ומתוך השקט מגיע ידע, תוך ניסוי וטעיה.

אני רוצה לתעד את הידע שלי כאן, אני רוצה לקבל תגובות וללמוד מכם וליצור עוד ידע ביחד. לא צריך גינה פרטית כדי להתחבר לטבע ממקום "אחר". לפעמים מספיקה אדנית תבלינים על אדן החלון או עציץ קטן בסלון, המהות היא שחשובה. החיים הם הרבה יותר מתקשורת מילולית בין אנשים, ואני רוצה תמיד להיות בקשר איתם. כשאני מבינה את השפה, העולם מקבל משמעות אחרת בשבילי.  

אני צופה לנו הרפתקה מופלאה.       

איריס טויסטר
, גינת הקוסמת, אלכימיה בין  נשיות, רוחניות וטבע.   

יום שני, 26 בדצמבר 2011

גינה של רגש ורוח - פרק ב'

ישבתי עכשיו בגינה מול המזרקה הקטנה, מול השקיעה. דרך ארוכה עברה הגינה שלי מאז שחזרתי בסוף אוגוסט. כתבתי לפני חודש על תחושת המוזנחות וחוסר החיות שאפיינה את הגינה אז. כמעט ארבעה חודשים מאז שחזרתי, הגינה שמחה, ממלאה, מקרינה שלווה, יפה. זו לא גינה שרואים בז'ורנלים, זו לא גינה מושלמת. זו הגינה שלי.

אם הייתי צריכה לבחור את בית חלומותי, הוא היה מאד דומה לקוטג' שבתמונה, והגינה שלו הייתה פראית ומבולגנת, ססגונית ועשירה, כמו שגינות שמקבלות מי גשם כל יום יכולות להיראות. אבל גם בישראל ובמינון קטן יותר של מים אפשר להגיע לתוצאות מרשימות. 

אני תורמת כאן את המתכון שלי לגינה רוחנית, גינה של צמחי מרפא, אלמנטים מאוזנים, גינה של קסם. זו הקדירה המועדפת עלי, יש כמובן אינספור קדירות ומתכונים כדי לייצר קסם אישי. בונים בשכבות, מהפיסי, דרך הרגשי, ועד לרוחני, עד שנוצרת בצורה אלכימית התרכובת הנכונה. כמה אלמנטים חשובים:


פינה מקודשת, sanctuary , אני לא מוצאת מילה מדויקת בעברית. נקודה של פרטיות ושלווה שאליה אפשר לפרוש אפילו לכמה דקות, להתמלא, להירגע, לחוות את חילופי העונות ומחזורי הירח. ספסל, כסא, אבן גדולה. מזרקה קטנה, פינת האכלה לציפורים, מספר עציצים או ערוגות. למרות המגבלות הפיסיות, תמיד אפשר למצוא פינה כזו, אפילו בקצה המרפסת, או ליד חלון עם אדנית.  


כמה מלים על איזון אלמנטים. אני מתכוונת לחמשת האלמנטים אוויר, אש, מים, אדמה והניצוץ האלוהי, הנשמה שבתוכנו. האלמנטים האלו מיוצגים גם בנו.

אוויר משתקף במחשבות ובנשימה. אש משתקפת בחיות, בפעימות הלב, בתשוקה ובהתלהבות. מים משתקפים ברגשות, בצחוק ובבכי, ובדם הזורם בעורקים. אדמה משתקפת במימד הפיסי, בגוף, בתחושת האדמה. כדי לאזן את האלמנטים בתוכנו:

1. נשימה עמוקה והרפיה.
2. תשומת לב לכל אחד מהאלמנטים שלהלן: תחושת האוויר בריאות,
    פעימות הלב, הדם בעורקים, האדמה מתחת לכפות הרגליים ותשומת לב
    לניצוץ הפנימי, לנשמה.
3. לדמיין את חמשת האלמנטים, חמישה קודקודים של מחומש, פנטגרם.
4. להכניס את הפנטגרם ללב.

כשעושים את המדיטציה הזו בגינה מאוזנת, האפקט חזק יותר. יוצרים מעגל אנרגטי, מתחילים במתן כבוד לכל אחד מהכיוונים: ממזרח (אוויר), דרך הדרום (אש), מערב (מים), צפון (אדמה) ופנימה לניצוץ הפנימי. 

גינה של אלמנטים עוקבת אחרי מסלול השמש. ליסוד האוויר, מתקשרים צמחים של תנועה ורחש כאשר הרוח עוברת בעליהם, כמו עשב גבוה. זהו יסוד שמקושר למזרח, לאביב, לזריחה, לצהוב של עלים ופרחים, פעמוני רוח ודגלים מתנופפים. אלמנט האש מיוצג על ידי הצבע האדום, נרות, אש, פרחים אדומים, מקושר לדרום, לקיץ, לשעות הצהריים. מים מתקשרים לשקיעה, לסתיו, למערב, מיוצגים על ידי הצבע הכחול, צדפים מהים, מזרקות קטנות, צמחים שזקוקים ללחות. את אלמנט אדמה מייצג הערב, חורף, גיל וחוכמה, צבע ירוק או חום, סלעים.

ובתוך כל זה מתערבלת הנשמה, מיוצגת על ידי סגול או לבן טהור, צמחים ריחניים שמשפיעים על מצב הרוח: לבנדר, יסמין, יערה.

אני פיזרתי בגינה אבנים קטנות שעליהן ציירתי את הסמלים של האלמנטים השונים, יש בגוגל....לגזור ולשמור...

בספרה "על תבלינים וצמחי מרפא", דבורה חבקין מפרטת ארוכות על כל צמחי התבלין שיכולים לגדול בארץ. בסוף הספר יש המלצות לשתילת גינות מיוחדות: גינת צמחי מרפא, גינה מקראית, גינת פרחים, גינת תבלינים, גינה ריחנית וכו'. כשבניתי את הגינה שלי לפני שנים, ובכל פעם שאני מחדשת אותה, אני מכינה רשימה של צמחים מתוך ההמלצות שלה, בוחרת אינטואיטיבית מה ייכנס לגינה, ובאיזה מקום, ואז הולכת לקבל גיבוי "מקצועי" מהספרים. לפעמים מפספסים. מסע הצלב האישי שלי הוא קמומיל. אף פעם לא הולך לי. פעמיים זרעתי בחודשים האחרונים, לא הולך. 

אני חושבת שההחלטה לגבי מה ייכנס לגינה צריכה להיות רגשית. אני שותלת צמחים "שימושיים" לתה, בישול וריפוי במקביל לצמחים לחושים: למון גראס לחוש השמיעה כשהרוח עוברת בעלים. יסמין, לבנדר, ורדים - לריח. תותים קטנים, בזיליקום, טימין לחוש הטעם. צמחים שעליהם נעימים למגע, כמו שן ארי, אספרגוס, שמיר - לחוש המישוש. וכמובן, כל הצמחים תורמים לחוש הראייה. 

השלב הבא בזוגיות עם הגינה הוא יצירת קסם, תורה שנשים העבירו מאם לבת במשך אלפי שנים ואנחנו מתחילות לחזור אליה היום. תמציות פרחים כמו של ד"ר באך, שקיות עם עשבים לנשיאה בארנק, מתחת לכר, על הגוף, שמנים, מלחים, טינקטורות וחליטות.  איך בכלל עובד קסם של צמחים?   

מעבר לאיכויות הכימיות, לכל דבר חי יש כוח חיים, אנרגיה. לכל צמח יש תדר אנרגטי ייחודי לו. צמחים מסוימים מעוררים אהבה, אחרים מביאים לשלווה, וכו'. כשהקוסמת מחברת צמחים שונים לפי התדר האנרגטי שלהם, באהבה ובשלווה, נוצר קסם צמחים. כל עבודה עם צמחים כוללת שלושה שלבים:


התכווננות חיובית לתוצאה שרוצים להשיג.
איסוף הצמחים בהתאם לידע, אינטואיציה ויצירתיות. 
קרקוע במדיטציה קצרה שמנקה מרגשות
שליליים ושליחה לעולם בהרבה כבוד ואהבה לזה שמקבל אותה.


אני מציעה להתחיל עם חליטה לתה, כדי לשחרר לחץ, כדי להבריא מהצטננות, כדי לגרום למישהו להתאהב? ואולי כדי להיכנס ל- 2012 בזרימה ושמחה, שתהיה לנו שנה נפלאה!  
   

יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

Yule - יום ההיפוך החורפי

21 בדצמבר - החזאים קוראים לו יום תחילת החורף, היום בו יש הכי הרבה שעות חושך. אצל תרבויות האדמה, אותם עמים שנקראו בהתנשאות "פגאנים", זה אחד משמונה ימים משמעותיים שמהווים את חגי האדמה.

בשנים האחרונות אני חווה את הטבע בתדרים שונים, דרך עבודה בגינה, דרך מחזוריות הצמחים, דרך מחזוריות הירח, מחזוריות העונות, ימי השוויון וימי ההיפוך (Solstice). העמים שהיו מחוברים לאדמה, פילחו את השנה לשמונה פלחים ושמונה חגים, בהתאם למחזוריות שחוו בטבע. כל פלח כזה מתאפיין באנרגיה אחרת, במרקם שונה של צבע, אור, תחושה פנימית.

אני יודעת שיש הרבה טכסים סביב הימים המיוחדים האלה ומעגלים של ריקוד ומדיטציה. אישית אני לא כל כך מתחברת לטכסים המוניים, מעדיפה לסמן לעצמי את השינויים כשאני יושבת עם עצמי, או עם חברה טובה. 21 בדצמבר נקרא Yule , והוא נחגג על ידי כל התרבויות הקדומות של אירופה בפסטיבל של אור ומדורות. מאוחר יותר "התלבשו" הנוצרים על החג הזה וחיברו אותו לכריסמס עם הרבה מנהגים שלקוחים מהעבר. גם לחנוכה שמתקיים סביב התאריך הזה, יש סממנים של אור שאומצו ממסורות עתיקות. 21 בדצמבר מסמן את לידתה מחדש של השמש. ימי החורף הקשים עדיין לפנינו, אבל שעות האור מתגברות, השמש מתחילה לחזור, ואיתה חוזרת התקווה. האלה (אמא אדמה) הופכת לאם ויולדת את מלך השמש. 


אני עושה מדיטציה של השינוי, מעבר מפלח אחד לפלח הבא. זה מחבר אותי רגשית ורוחנית למחזור החיים בטבע. המעבר מחושך לאור מרומז עדיין, רק בתודעה, ניצנים ראשונים של לידה מחדש לקראת השנה הבאה.


בפינדהורן לוקחים מאד ברצינות את היום הזה. באולם הגדול משרטטים מבוך ספיראלי גדול על הרצפה ומכסים אותו בענפים ירוקים. ב- 21 בדצמבר 2010 לקחתי נר כבוי בכניסה לספיראלה והתחלתי ללכת על השביל המעגלי שמוביל פנימה, בהליכה איטית. זה הזמן להתבונן בשנה שעברה, לציין את השיעורים שלה, את הטוב ואת הרע, הקל והקשה, ולשחרר. בלב המבוך יש נר דולק. הדלקתי את הנר שלי והמשכתי בשביל שהוליך אותי ליציאה. נשימות עמוקות, הליכה איטית, תמונות פנימיות שמכוונות לשנה הבאה. ביציאה מהמבוך יש שולחן וסביבו כריות רבות. על השולחן מסודרים במעגל קלפי מלאכים, כל קלף מסמן איכות: אהבה, התרגשות, רצינות, שמחה, שקט, ועוד ועוד. ישבתי במדיטציה, "אספתי" את התחושות ומשכתי קלף שיוביל אותי במהלך השנה. הקלף שמשכתי היה Expectancy - ציפייה. הקול הפנימי הוביל אותי להיכנס ל- 2011  בציפייה לשינויים, לאירועים לא צפויים, בגמישות. 

יום לפני הסולסטיס של 2011 אני מתחילה להתבונן על השנה שהייתה. אכן שנה של שינויים, של אירועים לא צפויים, בעיקר רגשיים ורוחניים. למרות ההכנה והרצון הטוב, התקשיתי לשמור על גמישות רגשית ומחשבתית, נאחזתי וסבלתי מכאבים חזקים בקרסוליים (נוקשות, היאחזות במקום, התנגדות לצעידה קדימה). אבל כל זה עבר, ולמרות הקושי זו הייתה שנה של למידה ושינוי פנימי שסולל את הכניסה ל- 2012 ממקום רגשי אחר. 

מחר אשחזר את ההליכה המדיטטיבית במבוך, בגינה שלי. מעניין איזה מלאך יעלה מהקלפים כדי להוביל אותי ל- 2012. אחרי שנה של שינויים פנימיים, יש לי תחושה ש- 2012 תביא איתה גם שינויים פיסיים. 

       

יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

פינדהורן



המבנה המרשים שבתמונה נקרא Cluny Hill College , מרכז הסדנאות של קהילת פינדהורן בצפון סקוטלנד.  התמונה תולה בחדר העבודה שלי ובימים של געגועים אני בולעת אותה בעיניים ומדמיינת את עצמי שם. אם קראתם את "מרד הנפילים" של איין ראנד (העמק הסודי והקסום, למנוחה מהעולם הקשה שבחוץ), אם אתם מכירים את הסיפור על שנגרי - לה (עוד עמק סודי וקסום בהימלאיה,שלא מזדקנים בו), אתם יכולים לדמיין מה אני מרגישה כשאני מגיעה למקום הזה. 

יש ל - Findhorn Foundation אתר אינטרנט מרשים ואינספור כתבות בעברית ובאנגלית. כרגיל אני שולחת אתכם לגגל (מלשון גוגל...) ומתמקדת במה שחשוב. פינדהורן היא קהילה רוחנית אקולוגית שהוקמה די במקרה ב- 1962 על ידי שלושה אנשים: פיטר ואיילין קיידי, וחברתם דורותי מקליין. השלישיה הזו ניהלה את קלוני (בתמונה למעלה) כמלון במשך כמה שנים, בסוף שנות החמישים. כשהם קבלו את הבנין על 20 הדונמים קרקע שסביבו, הוא היה מלון כושל, באדמת בור. הם הפכו אותו להצלחה והחלו לנטוע גן סביבו. אחרי כמה שנים, מסיבות שונות, הם פוטרו ומצאו עצמם בקרוון בקצה של פארק קרוונים, ליד הכפר פינדהורן, 10 דקות נסיעה מקלוני.

בריטניה של 1962 - מלקקת עדיין את פצעי מלחמת העולם השנייה, מיתון עמוק. פיטר קיידי, בן כחמישים, לא מוצא עבודה במשך שנה. האזור בו הם יושבים בצפון סקוטלנד - אדמות בור, חקלאים קטנים, הרבה כבשים. מתוך מצוקה אמיתית, וכדי להאכיל את שלושת הבנים שלהם, הם מתחילים לגדל ירקות באדמת הבור עליה הם יושבים, פרויקט חסר סיכוי מלכתחילה. איילין ודורותי מתקשרות מידע מאלהים ומישויות הטבע, ופיטר, איש חיל האוויר הבריטי בעברו ומנהל מוכשר, מיישם את כל המידע ה"הזוי" שהן מקבלות. תוך שנה הם מתחזקים גן ירק לתפארת ומכל בריטניה מגיעים אנשים ללמוד מהם עבודת אדמה "אחרת", חלקם מתיישבים במקום בקרוונים משלהם, ונוצרת קהילה. בסוף שנות השישים מגיעים אמריקאים שבונים תכניות לימוד מסודרות ונוצר מבנה שמזכיר קיבוץ. המידע על המקום הקסום הזה מתפשט ברחבי העולם. חמישים שנה אחרי, פינדהורן היא קהילה מבוססת, מובילה בפרוייקטים אקולוגיים וחברתיים, מקבלת אלפי אנשים מכל העולם לסדנאות בתחומים של אקולוגיה, נושאים חברתיים ורוחניים. 

פינדהורן מושתתת וחיה על עקרונות רוחניים, אך רגליה נטועות עמוק בקרקע. היא מתנהלת בנינוחות מול ממשלות, חברות ענק, בנקים ושאר מוסדות שמניעים את העולם, בלי לאבד את היושרה שלה. האנשים שבאים עימה בקשר, כתלמידים, כאורחים שעובדים בקהילה וכתומכים ותורמים, נחשפים לטרמינולוגיה של שיחות עם מלאכים וישויות הטבע, של קבלת החלטות מתוך מודעות ומדיטציה, של שימוש בהיגיון כמתרגם חזונות למציאות, ככלי, לא כגורם מחליט. קודם רואים את החזון, אחר כך מתחילים לתרגם אותו דרך כלים אנליטיים ולוגיים עד שהוא מתממש. זה עובד. התחושה שמקרינה הקהילה היא של שפע, פיסי, רגשי ורוחני, מקום ולגיטימציה לכל אחד להיות מי שהוא ולתרום את האנרגיה שלו לקדירה.

בביוגרפיות שכתבו שלושת המייסדים, מצאתי התייחסות ל"שתילת" אנרגיה באדמה. שלושתם עסקו במדיטציה ובתורות רוחניות כבר בשנות הארבעים. בחודשי החורף בקלוני, כששיפצו את המלון לקראת פתיחה מחודשת, הם נהגו לשבת שעות בגן במדיטציה, למפות נקודות וקווי אנרגיה, להתחבר לישויות הטבע. גם דורותי וגם איילין תקשרו וכתבו כמה ספרים בנושא. דורותי מעניינת אותי במיוחד בגלל היכולת שלה לתקשר עם הטבע בצורה ייחודית. פגשתי אותה, אישה מוארת בת 91, לחצי שעה בדצמבר שנה שעברה. היא אמרה דבר שנחרט בי. היא אמרה שכשהם התחילו הם לא דמיינו לאן יגיעו, לא רצו לשנות את העולם, הם רצו רק לחיות, והם התמידו בכלל הזה כל חייהם. הם חיו כל יום במודעות ובמליאות, ואיכשהו זה "קרה". אני מדמיינת את הסיפוק שהיא חשה, את העוצמה בידיעה שהיא חיה חיים מלאים, טבעה את טביעת היד הייחודית שלה על הפלנטה. הייתי רוצה להיות במקום הזה בגיל 91. אני רוצה להגיע לשם בלי מאמץ, מתוך חיים של מודעות לדברים הקטנים, היומיים, ואז לעצור בנקודות בזמן, להתבונן אחורה ולהתמלא סיפוק ממה שהיה ושמחה לקראת מה שצפוי. 

     
עבדתי חודש וחצי בגן של קלוני, בקיץ האחרון. הגננים שחיים שם לא עובדים עם ישויות הטבע כמו שדורותי ואיילין עבדו. הם אינם מתקשרים, למרות שיש כבוד עצום, הקשבה והבנה אינטואיטיבית לטבע ולצרכים של הגן. אני נוסעת לשם לעשות עבודה רוחנית שמחברת אותי לתקשור ברוח העבודה של דורותי. העבודה היא בקבוצות קטנות, בגן או ביער, בסדנאות שונות או בהנחיה יחידנית. אני נוגעת שם בשמיים, בדברים שלפעמים נראים לי כמו כישוף. מתוך האנרגיה העצומה שמרגישים במקום (זוכרים את כיסי הריפוי מפוסט קודם? פינדהורן היא כיס ריפוי עוצמתי, לא סתם מגיעים לשם מכל קצוות הפלנטה), ובעבודה קבוצתית, קל יותר לעשות עבודה שמשנה מציאות מול העיניים. איך מיישמים את העוצמה הזו בבית? זו השאלה הגדולה שמלווה אותי בימים אלה. אני צופה שהיא תעסיק אותי בארבעים השנים הקרובות....

אני מתכוונת לחזור אל פינדהורן עוד הרבה פעמים בפוסטים הבאים. אני מקווה שאז יתבררו יותר המושגים שאני שותלת כאן - כיסי ריפוי, לשתול אנרגיה באדמה, לתקשר עם ישויות הטבע, ועוד. בינתיים הישגתי מטרה אחת חשובה בכתיבת הבלוג הזה. כשאני קוראת את מה שכתבתי תמונות מתבהרות גם לי. 

ומילה לסיום, כל אדם צריך את ה"עמק הסודי והקסום" שלו, בארץ או בעולם. מקום אליו חוזרים הביתה, לבית הקפה בפינה, לסלע שנמצא על שפת האגם, לעץ האלון העתיק על שפת הנחל. יש לי כמה מקומות כאלה, בטח אחשוף אותם בעתיד. מאחלת לכולכם למצוא את העמק שלכם. 

יום שישי, 9 בדצמבר 2011

ירח, אישה וגינה




היומיים הקרובים הם ימי ירח מלא ולי יש חיבה יתרה לימים אלה. אני לא זוכרת מתי התחילה חיבתי העמוקה לירח ולמצבו. כמו שקורה פתאום בחדר עם הרבה אנשים, כשהעיניים ננעלות על מישהו ומאותו רגע את מודעת לכל תנועה שהוא עושה, כך גם אני והירח. מתי שהוא, לפני הרבה שנים, שמתי פתאום לב לכדור הגדול לבן הזה ומאז אני מודעת לכל מצבי רוחו וצבעיו המשתנים. מתי שהוא התחלתי להיתקל בספרות בהמון חומר על הקשר של הירח אלינו, בעיקר אלינו הנשים.

בספר נפלא של ד"ר כריסטיאן נורת'רופ, "גופה של אישה - תבונתה של אישה", היא מתארת את מחזור הווסת שלנו שקושר אותנו למחזורים של הטבע. גם בחברה המודרנית, המנותקת ממקצבי הטבע, גיאות ושפל וחילופי העונות משתקפים בקטן במחזור הווסת של גוף האישה. מחקרים הוכיחו שמחזור הביוץ מושפע מהלבנה, שיא של התעברות וביוץ בזמן ירח מלא. הוכח שהירח שולט בזרימת הנוזלים (גיאות ושפל של הים ושל גוף האישה) ובשינויים הורמונאליים, משפיע על המוח, תת המודע והחלומות. 

במשך אלפי שנים שתלו וטיפלו בגינות ובשדות, בהתאם למחזור הירח. בימינו נוטים להסתמך על מקורות "מדעיים" יותר, אבל עדיין אפשר למצוא מסורות שעוברות במשפחה, באיזורים כפריים באירופה, ובטח במקומות אחרים בעולם. מחזורו החודשי של הירח משתקף במחזורה החודשי של האישה, במחזור הנפשי שלה, ובמחזור הגדילה של הצמחים.

אם ננסה לחבר את המחזורים האלה למעין מפה, נקבל את התמונה הבאה:

מירח חדש עד לירח מלא - אנרגיה מתחדשת, עלייה בנוזלים בקרקע ובצמחים,תנועה כלפי מעלה, זמן לשתילה וזריעה של ירקות עליים ופרחים. מהתחלת מחזור הווסת עד הביוץ - זמן הבשלת הביצית, אנרגיה מתפרצת, התלהבות, רעיונות יצירתיים. 

ירח מלא - הפסקה בעבודת הגינה,מנוחה. אמצע מחזור הווסת - ביוץ, שיא באנרגיה הנשית, שיא הורמונאלי, מליאות.

מירח מלא לירח חסר - לאחר שיאה של אנרגיה אלקטרומגנטית בירח המלא, מתחילה נסיגה איטית והתמעטות. ירידה של נוזלים בקרקע, תנועה כלפי מטה, זמן שתילה של ירקות שורש ופקעות, או כל מה שמניב מתחת לאדמה. הרבע הרביעי במיוחד חסר אנרגיה, עקר ויבש. זו התקופה לעישוב, גיזום, קטיפת צמחים לייבוש ואחסון. אלו מאיתנו שאינן בהריון מתחילות בתהליך של האטה. הביצית מתייבשת והופכת לזקיק צהוב, אנחנו הופכות מופנמות יותר, נסוגות פנימה, מחפשות את האנרגיה הפנימית שתניע את כל המחזור הזה שוב.  

אתן קוראות את זה ומתקשות למצוא את עצמכן? מאות שנים של דיכוי הצד האינטואיטיבי, של קידוש החשיבה ההגיונית השכלתנית, ורובנו חוסמות את המידע ה"ירחי" המגיע אלינו דרך תת המודע, בחלומות, בתשוקות וברגשות. איך ולמה זה רלוונטי לחיינו? אני יכולה להציע תשובה שמרגישה לי "נכונה". בעולם דינמי ומשתנה, עולם שבו מתמוטטות מסורות ואמונות שהחזיקו אותנו מאות שנים, אנחנו מחפשות עוגן, אחיזה, כדי לא לעוף ברוח. הזדמנות נפלאה להחזיר לעצמנו את המקצב שהיה כה טבעי לנו, מקצב שאיננו מילולי או "הגיוני", מעגן אותנו ליקום ופותח עוצמה נינוחה. העוצמה שלנו מורכבת מהמון משתנים: פיסיים, רגשיים, רוחניים, מנטאליים. אני מפנה את תשומת לבכן למשתנה אחד בפאזל הזה שקוראים לו חיים ומזמינה את כולנו להתיידד עימו.   

כשאנחנו מעריכות את מחזור הווסת שלנו כחלק ממערכת הנחיה פנימית, אנחנו מתחילות להירפא, הורמונאלית ורגשית. כאשר אנחנו חוסמות את המידע הזה, הוא מגיע בצורה מעוותת, כתסמונת קדם ווסתית, כשגעון בגיל המעבר. 

אני אוהבת לשבת במדיטציה תחת הירח המלא, שטיפה אנרגטית. אני זוכרת בהנאה שטיפות זוהרות בגינה, במעגל של חברות בליל ינואר בים, עם הרבה תה חם ושמיכות. תחת שמיים בהירים, 10 מעלות מתחת לאפס והמון שלג בסקוטלנד (קסום, החזקתי מעמד 6 דקות..). אני זוכרת את אורית ואותי שורפות בים ערימות של מסמכים שמייצגים תקופת חיים שהסתיימה, מעלינו ירח עם הילה ענקית. באוקטובר האחרון החלטתי ללכת עד הסוף ולעשות אמבטית ירח מלאה. כן, בלבוש חווה. שטיפה לבנה וזוהרת ותחושה מכושפת, עלה לי בשבוע של דלקת גרון ואיבוד קול. תזכורת לעצמי: אוטנטיות מוערכת יותר מידי, גם חווה לבשה סוודר בחורף....

אני לא מאמינה בטכסים כפויים, כי צריך, כי כתוב בספרים. כדי להתחבר לתדר של מה שמתרחש מתחת לסף התודעה שלנו, צריך לפסוע בעדינות. הירח תמיד נמצא שם. הצעד הראשון הוא להפנות אליו את המבט ולהכיר בקיומו. כמה דקות של תשומת לב לשלביו השונים:

ירח חדש - לשבת בחוץ מתחת לפס "בננה" זוהר, להרגיש ברגליים יחפות (גרבי צמר בדצמבר...) את האדמה, להזכיר לעצמך שזהו זמן להתחלות ורעיונות יצירתיים, לדמיין את האנרגיה הצעירה, המתחדשת, את הצמיחה בגינה, תקווה. בשבועיים הבאים יתמלא הירח והאנרגיה תתחזק. הרגישי את הדופק של הגינה. קל יותר להרגיש אותו בטבע מאשר ברחובות. דמייני שאת חלק מהאדמה ותני לאנרגיה לשטוף דרכך.

ירח מלא - אמבטית ירח יכולה להתקיים גם במיטה כשהירח מציץ בחלון....התבונני בירח מספר דקות ודמייני את השטיפה העוברת בגופך, נשימות עמוקות כדי לספוג כל טיפה.

ירח מתמעט - זמן לשחרר, רגשות שליליים, טינות, פרוייקטים שכבר לא יצאו לפועל, מריבות, לזכור שכשמסלקים דברים מיותרים, מתפנה אנרגיה ליצירה חדשה. 

ירח שחור - בשלושת הימים שלפני הירח החדש יש חושך. כמו הירח, גם אנחנו צריכות זמן של מנוחה והרפיה, של חשיכה, כדי להתחיל את המחזור עם אנרגיה מחודשת.

זו התחלה, מסע אל תוך המורשת שלנו שמתחיל בצעד ראשון. אני מזמינה אתכן לשתף אותי בחוויה. 

    

      

יום ראשון, 4 בדצמבר 2011

אבלון

כשאני חושבת על אבלון, זו התמונה שאני רואה מול העיניים. פנטסיה, קסם וכישוף בקדירה רוחנית ופיסית, והמון נשים מרפאות שמקיימות טכסים ומכבדות את חילופי העונות. נתקלתי באבלון לפני כעשר שנים בספר "ערפילי אבלון" של מריון צימר ברדלי, רומן היסטורי דמיוני שמתקיים בבריטניה, בתקופת המלך ארתור, על התפר בין הכיבוש הרומאי והמקומיים הקלטים. אז חשבתי שהמקום דמיוני, אבל משהו בסיפור נשאר אתי הרבה זמן אחרי הקריאה. אבלון שבספר הוא אי מקודש, מרכז הכוהנות של דת האלה, הדת שקדמה לנצרות וקידשה את הטבע ומחזוריו. הכוהנים נקראו דרואידים והכוהנות היו מרפאות, מתקשרות, ומרכזן היה באי אבלון. בספר, במהלך הכיבוש הרומאי , נסוג האי אל תוך מימד אחר, בין הערפילים, ורק קסם יכול לפתוח את השער אליו ולהעביר את האדם מהמימד הפיסי שלנו אל המימד הפיסי של אבלון.

עכשיו אתם מבינים למה נתפסתי לעניין? הרעיון של מקום שמקודש לאנרגיה נשית, מחוץ לעולם שנשלט על ידי אנרגיה זכרית, עד שיהיה מוכן לצאת שוב לעולם, להביא את הטוב שלו, כאשר העולם יהיה מוכן לקבל. תיאורים רוויים יופי, רכות, אהבה גדולה לטבע, לעומת עולם פיסי אלים של מלחמות בין הקלטים לרומאים, בין הקלטים לבין עצמם.

לקחתי את הרעיון לעבודה בקליניקה. בניתי מדיטציה בדמיון מודרך שבה אני מובלת לאבלון, נכנסת להישטף במפל קסום הגולש לתוך בריכה, ומשם הדמיון ממריא. כל מטופלת מובלת למקום שתואם את הטיפול. במדיטציות שלי אני מובלת להרים, לבריכות ביער אלונים עתיקים, פוגשת כוהנות שמדברות אלי, וכשיוצאים ממדיטציה כזו התחושה היא של שלווה נפלאה ותחושת קרקוע.

לפני כמה שנים הסתבר לי שאבלון היא מקום אמיתי, מוקד לעלייה לרגל. הוא נקרא הטור של אבלון (טור = גבעה בקלטית) וידוע כמרכז קלטי עוד מלפני הספירה. יש המון מיתולוגיה סביב זה, אמונה שהניצולים מאטלנטיס היו הראשונים שזיהו את האיכות המרפאה של הגבעה והמעיין הנובע ממנה, אמונה שזה היה מקום אליו הגיעו נערות מכל אירופה כדי ללמוד להיות כוהנות של האלה. בעבר, כאשר האזור היה כולו אגמים וביצות, הטור היה באמת אי. במאה החמישית הוקם למרגלות הטור מנזר גלסטונברי שהיה המנזר העשיר בבריטניה במשך כאלף שנה. הנצרות כבשה את בריטניה, הכוהנות נעלמו יחד עם הדרואידים, או לפחות ירדו למחתרת, על הטור ניסו פעמיים לבנות כנסייה, פעמיים היא נהרסה, נשאר מגדל, שריד של הכנסיה שנבנתה בימי הביניים. ככה נראה הטור של אבלון היום:

  
פעולות ניקוז מסיביות שנעשו שם במאה העשרים ייבשו את הביצות והאגמונים הקטנים וכך נעלם האי ונשארה הגבעה. מהמנזר נשארו שרידים מרשימים, העיירה גלסטונברי שהתפתחה סביבו הפכה לעיירת ניו אייג' טיפוסית עם המון חנויות ומרפאים אלטרנטיביים, ואינספור מרכזים שמחדשים את התרבות הקלטית ודת האלה. 

הטור של אבלון נשאר מקום עלייה לרגל שאנשים נמשכים אליו מכל העולם. עשרות ספרים נכתבו על הקסם של הגבעה הזו, על האנרגיה החזקה שבה, החל בספרים מדעיים - גיאולוגיים, דרך ספריים מיסטיים וחוויות רגשית של אנשים. משהו קורה שם, והוא לא תמיד קל לאנשים רגישים. 

באוגוסט 2007 הייתי שם ל- 24 שעות, העוצמה שקורנת מהטור גרמה לי למיגרנות ולחץ על הגולגולת. היו לי חלומות מטורפים וישנתי רע, אבל כשישבתי על הגבעה (160 מטר, נוף נפלא) הרגשתי שאני עוד רגע עפה. אתם יכולים להגיד שאני לוקה ברגישות יתר אבל העניין הוא שאנשים סביבי, שלא תחשדו בהם ברוחניות יתר, הרגישו
"משהו", ושמעתי משתי נשים שאני מכירה שהאנרגיה שם הייתה כל כך חזקה שהן הרגישו רע. בקושי החזקתי מעמד יום ולמחרת בבוקר עזבתי עוד לפני ארוחת בוקר. 

חזרתי באוגוסט האחרון, הפעם ל- 4 ימים. כאבי ראש, חלומות מטורפים, קימה 5 פעמים בלילה, אבל עליתי כל יום לגבעה, כתבתי וישבתי במדיטציה ועשיתי שם עבודה עם עצמי שקבעה לי את הדרך לשנים הקרובות. אני מסתכלת במה שכתבתי ביומן שלי כשהייתי שם: "....כמו שירדתי מהאוטובוס, כאב גרון  חזק, תחושה של חיות באזור הרחם. אני לא מטפסת היום על הטור, האנרגיה חזקה לי מידי.....עליתי על הטור, זה מלא אותי ועייף מאד...החוויה בגלסטונברי מעורפלת, תחושה של הליכה במסדרון צר ושחור, כאבים פיסיים, לחץ על הראש, לקח לי יומיים להסתגל לתדר ולהתאים עצמי אליו.....התעוררתי עם כאבים באגן....אנרגיה מדהימה של הטור.

אני לא מזוכיסטית אבל גם בתוך התחושה הלא נעימה והכאב הפיסי, הרגשתי שמשהו חזק וטוב קורה ברמה לא מילולית,  והחלטתי הפעם לא לברוח כמו בפעם הקודמת. מתוך היומן בזמן אמת: ..." חוויה חשובה, מתישה, בלתי ניתנת לעקיפה, אבל בהחלט לא מהנה. יוצא שאני חוזרת אל הטור כבר פעם שלישית, לחשוב שסימנתי עוד יעדים לטיול. אבל זה מה שבאתי לעשות, להתיידד עם המקום, להבין ולקבל את האנרגיה שלו, ללמוד להתחבר אליה ולהתמלא על ידה ואז להעביר אותה הלאה. הגוף שלי משתנה, מתעוות, מתאים עצמו לתדרים חדשים, וזה לא קל אבל הכרחי. אני מודעת לזה..."

השהייה באבלון ובכלל השהייה בסקוטלנד ואנגליה, מחברת אותי למקומות בעלי אנרגיה רוחנית חזקה, כזו שגם אנשים שאינם בעניין מרגישים אותה. אצלנו יש אנרגיה כזו על הר הבית ולא סתם שלוש דתות רבות עליה כבר 2000 שנה. אבל האנרגיה של הר הבית מרגישה לי מאד זכרית ובוטה. האנרגיה במקומות כמו טור אבלון מרגישה אחרת, כמו כיס של אנרגיית ריפוי. המעיין שמקבל זרם של מים לבנים וזרם של מים אדומים (ממינרלים) נחשב למעיין מרפא ואנשים ממלאים בקבוקים. מי שמתנגד (כמוני...) סובל כאבים. ברגע שמתמסרים יש תחושה של הילינג, של העצמה מתוך שלווה.

העולם מלא ב"כיסי ריפוי"  כאלה שצריך רק להתחבר אליהם ולהתמלא. חלקם ידועים כמקומות עלייה לרגל, חלקם ידועים פחות. במסע שמאני שעשיתי בקיץ, הראו לי את מפת העולם וכיסי הריפוי שבה. לא התעכבתי על המקומות אבל הזדעזעתי לראות שאצלנו אין כיסי ריפוי (בדקתי פעמיים). יש אנרגיה רוחנית חזקה שעולה למעלה אבל אין אנרגיית אדמה מרפאה ברוח מה שתיארתי בפוסטים הקודמים. מתוך תקשור שקיבלתי:

"....הארץ שלכם עולה מצד אחד לשמיים ומצד שני מאבדת את הקשר לאדמה, לכן היא נלחמת עליה כל כך קשה. כיסי אנרגיית הריפוי שהיו באזור אבדו מזמן, התרוקנו מתוכנם. היום צריך ליבא אנרגיה כזו ו"לשתול" אותה באדמה. תיעשה עבודה רבה בעתיד לייצר שוב כיסי אנרגיה כאלה ברחבי הארץ, שיזינו את עצמם....."

אנרגיה בעיני היא כמו מים. כשאין תחושת קרקוע, שלווה ועוצמה שעולה מהאדמה, בדיוק כמו שקורה כשאין מים, נוצרים מאבקי כוחות כדי להשיג את המשאב. בספר "הנבואה השמימית" יש פרק יפה שמתאר את המאבק על האנרגיה כמאבקי כוחות בין אנשים. כשאנחנו לא מתמלאים מעצמנו, אנחנו חייבים למצוא מקור חיצוני להתמלא ממנו. כשאתה כועס, מאיים, אלים, אתה מכווץ את האדם שמולך ולמעשה "שותה לו את האנרגיה". זו התמלאות ממכרת כמו סם וזה מתרוקן מהר מאד, מה שדורש מאיתנו לחפש מקור חדש ל"שתייה". 

עבודה של ריפוי האדמה כבר נעשית בארץ, טיהור בטבע לפי שיטתו של מרקו פוגצ'ניק (חפשו בגוגל), עבודה של שמואל שאול, בטח יש עוד רבים שעובדים על זה. אני רוצה להביא זווית קצת אחרת, אני רואה בדמיוני מאות גינות, אדניות, עציצים שמתוכם עולה אנרגיית ריפוי, בכל מיני צורות. אני רוצה לאזרח שוב צמחי מרפא (קומפרי למשל) שכמעט נעלמו קליל ובעיני יש קשר הדוק בין היעלמות האנרגיה המרפאה להיעלמות צמחים מסוימים.

אבלון המיסטית של מריון צימר ברדלי היא כנראה יותר מסתם סיפור דמיוני, היא קיימת בתת המודע הקולקטיבי שלנו כמקום של אנרגיה נשית, והיא אכן נראית לפעמים כנעלמת בין הערפילים. האנרגיה הזו שירדה למחתרת עד שהעולם יוכל לקבלה שוב, חוזרת. הזמן הוא עכשיו. 

יש לי תמונה ברורה של מה שאני רוצה לעשות בשנים הבאות. התמונה קיימת, האיך יתברר, אני שלווה ומוכנה.   

   

יום שבת, 26 בנובמבר 2011

גינה של רגש ורוח

בסתיו שעבר שקעתי במצב רגשי נבול, ערפילי משהו, וכדי לעודד את עצמי החלטתי לשתול שתי  ערוגות חדשות, אחת של אנרגיה נשית ואחת של ירקות חורף. שתלתי ערוגה של יסמין ושיח ורדים, מסביבם ורדים ננסיים ולבנדר, ובינם סלסלי כסף. שילוב של לבן, ורוד, סגול ואדום. בהתחלה, היה יפה כמו שנשמע.

היסמין ושיח הורדים התאבדו תוך חודשיים ועמדו כמעט עירומים ואומללים. שתילי הירקות נאכלו וקמלו פנימה לתוך עצמם. דישנתי בקומפוסט, בדשן אורגני, בדקתי מצב מים ואדמה, עשיתי הילינג וטיפלתי בביו אורגונומי. הייתה תזוזה קלה וקצת עלים חדשים, אבל כשהפסקתי לטפל אנרגטית שוב הייתה קמילה. אצלי??? שתי ערוגות??? מכה חזקה לאגו.....

חברות הצביעו על הקשר בין מצבי הנבול לאנרגיה של הגינה. הגינה מעמידה לך מראה, הן אמרו. הפעם זו הייתה מכה לבטן הרכה. אם אני בוחרת להסתכל בגינה מתוך הפריזמה הזו, מה זה אומר עלי? האנרגיה הנשית הרכה והמכילה, כפי שהיא משתקפת לי מיסמין וורדים, מתייבשת. האנרגיה של הזנה ורחם כפי שהיא משתקפת לי מירקות כמו כרוב וכרובית, קמלה. שלחתי את עצמי לתוך עצמי במספר מדיטציות עמוקות. הבית, הקליניקה, הגינה, אני - כולנו חסרי אנרגיה, תחושה של מעיין שמתרוקן ומעיין חדש עוד לא התגלה. התמונה הפנימית: מתוך הספר "מי הזיז את הגבינה שלי", אותו עכבר שממשיך לאכול בעיוורון מתוך הר הגבינה המתכלה , בלי לנסות לחפש מקור גבינה חדש.

את החורף ביליתי בהשתבללות וחוסר אנרגיה. החיים הם גיאות ושפל ולפעמים צריך להשתבלל פנימה כדי שמשהו חדש יפרוץ החוצה. שחררתי את השתלטנות בה טיפלתי בשיחים הקמלים ושחררתי אותם לדרכם. ירקות קניתי בסופר. הרבה טלביזיה ותזונה מנחמת (שוקולד ופודינגים) שלא בדיוק שפרה את מצב האנרגיה שלי. באביב כבר לא יכולתי לסבול את עצמי ומבקרים העירו על מצב הגינה. פיסית היא הייתה בסדר אבל התחושה הרגילה של חיות וריפוי שמאפיינת את הגינה שלי, נעלמה. בסוף העברתי את עצמי לחודשיים וחצי לסקוטלנד ואנגליה, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר.

רוב  הגינות באיזור מגורי מאד דומות: יציאה מהסלון לפאטיו, לפניו ריבוע דשא, תחום בערוגה צרה בצורת חית עם שילובים של שיחים ופרחים עונתיים, ופה ושם עץ נוי או פרי. בהתחלה הן נראות יפה אבל במשך הזמן הן מאבדות את החיוניות, במיוחד אם בעלי הבית לא גננים. לרובנו יש רק שטחים קטנים לגנן אבל אפשר להוציא קסם גם מאדנית. כמו שאנחנו מנחים מעצב פנים, כך אפשר להנחות גנן. לא צריך לדעת שמות של צמחים.

 יש כמה הנחיות בסיסיות שהייתי מאמצת כדי לקבל גינה שהיא מראה להוויה הרגשית. 

ההחלטה הראשונה היא לגבי סוג האנרגיה: טרופית תוססת, פראית ו"מבולגנת", מעוצבת כמו ליידי אירופאית, קקטוסים. לא מספיק לבחור משהו שנראה יפה אצל אחרים. השאלה היא אם אפשר לחיות איתו, בדיוק כמו שבוחרים ריהוט וצבע לבית. 

כדי לקבל גינה "רוחנית" (ההבחנות האלה הן שלי ובשבילי, כל אחד צריך להתאים אותן לעצמו): גינה של צמחי מרפא, של אלמנטים מאוזנים (אוויר, אש, מים, אדמה והניצוץ האלהי), צמחים שיוצרים קסם. על אלה צריך להרחיב בנפרד, אני אוהבת לשמור על פוסטים קצרים. 

כשנסעתי, השארתי את הגננים של הורי בתור אחראים על הגינה. כשחזרתי בספטמבר, הייתה בגינה תחושה של הזנחה וחוסר אנרגיה, למרות שפיסית היא הייתה מטופלת ובחיים. התיישבתי מיד להתיידד ו"לשתול" אנרגיה חדשה. חזרתי מפוצצת באנרגיה ומלאת רצון לחלוק אותה עם כל העולם (אפילו התחלתי לכתוב בלוג....). 

נשים בעיקר, מקבלות את העוצמה שלהן מהקשר עם האדמה. הרבה עבודה בקליניקה, נעשית בעזרת דמיון מודרך ועובדת על קרקוע, חיבור לאדמה ו"משיכת" האנרגיה מלב כדור הארץ למעלה. להלן מדיטציה שאפשר לבצע בכמה דקות, בגינה, בים, מתחת לפוך. אני עשיתי את זה כל יום כמה דקות במרכז הגינה.

1. כמה נשימות להרפיה, השקטה של הראש (אני מדמיינת אותו חשוך)
2. מנטרה: אני מוותרת על השליטה, אני מתמסרת לאמא אדמה
3. להתמזג עם האדמה, לשלוח את המבט ללב כדור הארץ ולהעלות את האנרגיה
  הכתומה אדומה של המגמה למעלה, דרך הגוף שלנו, עד לקודקוד.
4. לפזר את האנרגיה הזו דרך ההילה לסביבה.

מקרקע, ממלא אנרגיה, ותוך שבוע כבר הייתה בגינה חיות שלא הייתה בה הרבה זמן. הגוף שלנו הוא קפסולה שמעבירה אנרגיה, מקבלת ומשדרת, דרך הריאות, דרך התקשורת המילולית, הפיסית, דרך ההילה ובעוד דרכים  רבות ונסתרות. הסינים אומרים שהאדם הוא עיבור בין שמיים וארץ : Heavan - Man - Earth .

תאמינו. תאמינו לתחושות, לקול הפנימי, קפצו קפיצת אמון ועשו דברים שההיגיון מזלזל בהם. אין גבול ליכולת שלנו לעצב מציאות בעזרת אנרגיה, אבל זה ידע שנשכח באלפי שנות שכלתנות ושתלטנות. אנחנו נזכרים לאט לאט, בעזרת ניסוי וטעייה. לא להתייאש, לא להיות שאפתנים מידי. למצוא את המפתח, משם אפשר רק להתרחב.  


יום חמישי, 24 בנובמבר 2011

גינה רוחנית

אני מניחה שלכל אחד עולה תמונה אחרת כאשר מדמיינים "גינה רוחנית". בשבילי גינה רוחנית היא מעבר לגינה בה יש ריבוי של פעמוני רוח ושלל דגלים טיבטים מתנפנפים. כבודם של אלה במקומם מונח ואני מאמינה באיכות האנרגטית שהם תורמים לגינה, אבל גינה רוחנית מתקשרת אצלי יותר לתחושה אנרגטית.

המושג הזה התחדד אצלי כאשר ביקרתי באלוטמנט של חברתי עדנה, ליד לונדון (אלוטמנט = חלקת אדמה ששוכרים גננים חובבים נטולי קרקע). שדה גדול, מחולק חלקות, מוקף בשיחי פטל שממש התחננו שנקטוף מהפרי שלהם. לא יכולנו לסרב....

עברתי בחלקות, התפעלתי מהשילובים בין עצי פרי, ירקות, צמחי תבלין ומרפא לצד פרחים בשלל צבעים. כל חלקה היא כרטיס הביקור של בעליה. כל חלקה מקרינה אנרגיה אחרת, מעוררת תחושה שונה. הגינה של עדנה מעוררת שמחה ותחושת "בלגן" עליז. החלקה לידה מזכירה מסדר צבאי וחסר לאיזה צמח לצאת מהשורה. חלקה אחרת מרגישה "חולה". עצרתי בכל חלקה, נשמתי עמוק וחיפשתי את התמונה הפנימית שעולה מהאדמה. שדה אחד, עשרות תחושות, עשרות הרכבים של צבעים ומרקמים. לכל חלקה טביעת אצבע אחרת שמבססת את הקשר הרוחני בין אדם לאדמה.

בניית גינה מזכירה לי  אריגה. מתחילים בהכנת התשתית ומתיחת החוטים על הלוח, בנייה של האדמה וטיוב הקרקע. עוברים לבחירת הדוגמה, סוג החוטים - צמחים -  והצבעים, ובסוף מוסיפים את הנגיעות האחרונות (בית האכלה לצפורים, מזרקה קטנה) ומסיימים את השטיח. לבינתיים. כי בניגוד לשטיח, או בניית בית, גינה אף פעם לא "נגמרת", יש בה שותפים עם רצונות ברורים מאד ולעתים גם קפריזות לא קטנות.

בנייה של גינה רוחנית עוברת דרך כמה מימדים. מהפיסי, דרך הרגשי ועד הרוחני. אני לא נכנסת כאן למידע מקצועי בנושאי גינון, אבל צריך לשים דגש על מיפוי שלושת ה- S (באנגלית זה מסתדר...): Site,Soil,Sun (מיקום, אדמה, שמש). מילות המפתח הן כבוד, התיידדות, הכרה בשותף שווה ערך - הטבע.

בשלב הזה אפשר לבצע טיהור אנרגטי לאדמה. למדתי את המדיטציה החביבה הזו מהספר 
 Perelandra Garden Workbook. הוא לא תורגם לעברית אבל יש אתר וסרטונים של הגן הזה ביוטיוב. עוד אכתוב עליו בעתיד. זה הולך כך:

1. על נייר לבן משרטטים סכימה  של החלקה לטיהור ומניחים לפנינו.
2. מזמנים תמיכה: הישות של הטבע, זו של האדמה, מדריכים אישיים, האני העליון, מה שמרגיש נכון. 
3. מדמיינים קרן אור לבנה (הקוסמוס) וקרן אור ירוקה (הטבע) שמקיפות אותנו בקונוס של אור.
4. מצהירים כוונה: "אני מבקשת לטהר את החלקה".
5. מדמיינים מעין נייר פילטר בגודל החלקה,  עולה במאוזן מתחת לאדמה, דרך האדמה לגובה.
   הוא סופג את החלקיקים "השחורים".
6. "סוגרים" את הנייר לחבילה ארוזה ו"משליכים" אותה למימד אחר.
7. בודקים שהאזור נקי, מודים ומשחררים את הישויות העוזרות, נושמים עמוק ונרגעים.

טוב גם לטיהור בתים, מכוניות, עציצים וכו', ועובד נפלא. 
על המימד הרגשי והרוחני, השלבים הבאים בתהליך, בפעם הבאה....