ללכת את הספיראלה

אנחנו לוקחים נר כבוי בכניסה ומתחילים ללכת על השביל המעגלי שמוביל פנימה, בהליכה איטית. מתבוננים בשנה שעברה, מציינים את השיעורים שלה, את הטוב ואת הרע, הקל והקשה, ומשחררים. בלב המבוך יש נר דולק. אנחנו מדליקים את הנר שלנו וממשיכים בשביל שמוליך אותנו ליציאה. נשימות עמוקות, הליכה איטית, תמונות פנימיות שמכוונות לשנה הבאה. ביציאה מהמבוך, על השולחן, מסודרים קלפי מלאכים, כל קלף מסמן איכות: אהבה, התרגשות, רצינות, שמחה, שקט, ועוד ועוד. לשבת במדיטציה, "לאסוף" את התחושות, למשוך קלף שינחה אותנו במהלך השנה, להצמיד את הקלף ללב, לספוג את האנרגיה שלו, ורק אז להתבונן במילה הכתובה עליו.

הבאנו את רוח פינדהורן הביתה, הלכנו את הספיראלה. כתבתי כבר בשנה שעברה על חגיגת ה-21 בדצמבר בעולם ועל החגיגה הפרטית שלי בגינה שלי. אני נמשכת ליום הזה יותר מאשר לראש השנה ב- 31 בדצמבר. זהו יום ההיפוך, השמש מתחילה לחזור, האלה האדמה מתעברת ובעוד כמה חודשי אינקובציה, יפרוץ האביב ואיתו חגיגת שכרון החושים של הקיץ. את החלטות השנה החדשה שלי אני עושה ביום הזה.

הספיראלה איננה המצאה של פינדהורן, אני יודעת שגם בתי הספר האנטרופוסופים יוצרים אותה והולכים אל ליבה. בפינדהורן מכינים ספיראלה גדולה באולם וכל הקהילה הולכת אותה במיתווה שתיארתי למעלה. מוציאים קלף אישי, מחלקות העבודה השונות מוציאות קלף למחלקה, ובסוף מוצאים קלף שילווה את הקהילה כעמוד ענן לפני המחנה, במהלך השנה.

ריה גינזר (מרכז פנימהחוצה בזכרון יעקב), שחיה שנים בפינדהורן, אמרה לי יום אחד "אני רוצה ללכת את הספיראלה" ומיד התחלתי להתרגש. קטפנו, איתן, ריה ואני, ענפים, לבנדר ורוזמרין, ובערב ההיפוך, 21.12, בנינו את הספיראלה שלנו. קודם פתחתי את המעגל האנרגטי. נהוג לפתוח אותו כשפונים לארבעת הכיוונים אבל פרנקו לימד אותי לפתוח גם את הציר מעלה - מטה וזה אכן מייצר רטט אחר. חוט צמר ירוק סימן את הספיראלה שמוליכה פנימה, ואת זו שמוליכה החוצה. במרכז - נר דולק. על החוט - הרבה ענפים ועלים, ושתי בנות קטנות ומקסימות הטמינו ביניהם קריסטלים, נרות דולקים ויצורי יער.

מילה על קלפי המלאכים, שמקורם בפינדהורן אך התפשטו בעולם וקבלו הרבה וריאציות. על כל קלף מצויר  מלאך שנושא עימו איכות מסוימת. לא נדרשת מצד מקבל הקלף איזו שהיא אקטיביות, רק פתיחות לאיכות שזומנה לחייו. הקוסמוס יעשה את השאר. עוד כיוונון קטן במבוך החיים, עוד הנחיה שמאירה פינה בדרך שלנו. בשנה שעברה משכתי את קלף ה - Surrender , התמסרות, והוא ליווה אותי בשנה של הרבה התחלות חדשות ואתגרים לא פשוטים. בנקודות בזמן, בהן חשתי שאני טוחנת מים, מנסה לשלוט במה שאינו בר שליטה, צפה לי המילה הזו והביאה אותי להתמסרות, ל- Let go מודע ובעקבותיו להרבה שלווה. 

האווירה בחדר, אור הנרות המנצנץ וריח העלים הירוקים שבונים את הספיראלה, מכושפת. הבנות מתרוצצות בשבילי המבוך מחופשות לחיות ומשמיעות קולות משונים. התנים מייללים בחוץ ואנחנו מצטרפים אליהם, מנקים את הריאות. כל פעם הולך אחד מאיתנו את הספיראלה וכולם שוקטים, מאפשרים לו לחוות את ההליכה המדיטטיבית הזו במלואה. אני מצלצלת בפעמון, "מודיעה" לקוסמוס שהתחלתי במסע, ומתחילה ללכת, באיטיות, מרוכזת בתוך עצמי, משחררת את השנה הקודמת ורואה הרבה תמונות של זרעים שנזרעו באדמה פוריה. דקה נשימה בלב הספיראלה, הדלקת הנר ויציאה לצד השני. הרבה תמונות של זרעים שגדלים להיות פרחים. אני יודעת מה הם מסמלים בפועל, בעולם הפיסי, הרגשי, החומרי, הרוחני. זרעתי אותם בתשומת לב במהלך השנתיים האחרונות והשנה אני מתחילה לקצור את הפירות. יש לי תחושה של אור שזורם אלי מהחושך שלפני, ואני מושיטה ידיים למדריכים שלי שעומדים שם בקצה ומוחאים לי כפיים. אני שיכורה כמו רץ שסיים ריצת מרתון (למרות שבקבוצת הריצה שלי אני מסוגלת לרוץ בקושי  2 דקות רצוף,  אבל נעים לחלום...).

המלאך שאני בוחרת בעיניים עצומות הוא Acceptance , איכות של קבלה. זה איננו דבר קל. אני מגלה פעמים רבות שיותר קל לנו לתת מאשר לקבל. המשמעות כאן כפולה: קבלי את השפע, היבול, הפירות שהם תוצר של עבודה קשה. קבלי מה שיבוא בלי שיפוט, בלי רצון לשלוט, פשוט לקבל. בשיחה שמתפתחת אחר כך, כאשר אנחנו חולקים את החוויה ואת המלאכים שעלו, יוצא שהמלאך Harmony עלה שלוש פעמים, מה ההסתברות בקבוצה כל כך קטנה ועשרות קלפים?

כשאני חוזרת הביתה, "מלאה", מוזנת, נרגשת, אני מוצאת מייל מידידה בפינדהורן. הקהילה שחררה את המלאך של השנה הקודמת Acceptance ומשכה את המלאך לשנה הקרובה Healing . אני ממש שמחה שהמלאך ששוחרר הגיע אלי.... 

השנה במיוחד עלה יום ההיפוך לגדולה ודובר בו רבות בגלל סוף הלוח של המאיה. אני מניחה שכולם כבר מבינים שסוף העולם לא הגיע....מעולם לא היה אמור להגיע. עידן הסתיים ומה שאנחנו קוראים לו העידן החדש כבר כאן. אהבתי משפט של חוקר תרבויות מאוניברסיטת תל אביב. הוא אמר שעברנו מעידן בו היינו מאד טכנולוגים לעידן בו אנחנו מאד תקשורתיים. הטכנולוגיה תמשיך להתפתח אבל הרבה יותר בקלות. היא כבר יושבת על תשתית יציבה. עכשיו אנחנו מתפנים לפתח תשתית רוחנית תקשורתית מוצקה. או כמו שאמר הדלאי למה: העולם לא זקוק ליותר אנשים מצליחים, העולם זקוק למשכיני שלום, מרפאים, משמרים ומספרי סיפורים. זה השינוי, זה העידן החדש. הגלים הראשונים שלו הגיעו אלינו באמצע המאה העשרים והתגברו ככל שהתקרבנו למאה הנוכחית. אבל אתמול נסגרה הדלת על העידן הקודם (אני מדמיינת דלת של ממ"ד, ניסיתי לפתוח אותה קודם במדיטציה אבל זהו, היא כבר לא נפתחת). עכשיו אפשר רק להתבונן קדימה ולהתחיל ללכת.  


  

גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

גינת הקוסמת – אתר, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

     

תחנת זברה אינה עונה

הסתבר לי לפני שעתיים שהאתר שלי, גינת הקוסמת, נמחק מהמחשב, ואולי גם מהקוסמוס האנרגטי שנקרא אינטרנט. לא יכולה להתחייב על זה, אין לי שום כלים להבין איך העסק הזה עובד. אחרי הזעזוע וההלם, האינסטינקט הראשון שלי הוא ללכת לישון. גם כשנפלו הטילים על תל אביב (לפני 20 שנה, כשעוד גרתי בצנטרום של הפיילה), אני עברתי משינה עמוקה לשינה קלה. לא חשוב כרגע איך זה קרה, העובדה היא שהאתר החמוד שלי, אליו אני קשורה בעבותות אהבה,התאייד. הדבר היחיד שנחמד כאן הוא שמיד קיבלתי שני טלפונים שהאתר לא עולה, מה שאומר שיש לי קוראים. אחרי שארגע ואתרחק רגשית מהטראומה, נתחיל לטפל באיך משחזרים (בתקווה שהוא שמור אצל מישהו, הוורדפרס, הדומיין, באיזה זיכרון, כי אצלי הוא לא נמצא בשום מקום), או איך בונים שוב, מה שלא יהיה. 

לפחות בבלוג לא פגענו ואני יכולה להתפייט ולילל כאוות נפשי. נפל לי האסימון שאולי כדאי לעשות גיבוי לפוסטים והרגע סיימתי להעתיק אותם במרוכז. לא היה לי מושג שכתבתי כל כך הרבה. 

האירוע הזה לא עומד כמובן בפני עצמו. הוא מתווסף לשבוע שכולו תקשורת בעייתית. לפני יומיים שבק המודם ונאלצתי לנסוע במיוחד לבזק חדרה להחליפו. תוך כדי חטפתי צינון רציני וגודש בסינוסים. תקשורת....כשאני מוציאה את עצמי מעצמי, מתיישבת על ענן ומחברת את כל הסימנים, עולות לי המילים "תחנת מימסר". בדמיוני אני רואה אנטנה יורקת ברקים לכל עבר. הצינון התרכז באזור העין השלישית (בין הגבות), מרכז של קליטה על חושית, אנרגטית, ושליחה של המסרים למוח, לגוף, ולעולם בצורה של תקשורת לא מילולית. המודם הוא תחנת ממסר בין בזק, נטויז'ן, הראוטר ואולי עוד כמה גורמים (אני ממש גאה בעצמי שאני יודעת את השמות של אלה שהזכרתי), וכולו אנרגיה של תקשורת. האתר שלי הוא תחנת ממסר לידע שאני מקבלת, לומדת, מעבדת ומעבירה לעולם. 

ברשת הקורים האינסופית של אורות שכולנו חלק ממנה וכל אחד הוא אור מנצנץ על צומת של מספר קשרים, האור שלי היה די עמום השבוע, וגם הקול שלי לא היה משהו. 

בכל זאת, האתר שלי....אני קצת נאחזת אבל אני באמת אוהבת אותו והוא עושה טוב ללב גם לאחרים. נעשתה כאן טעות, חוסר תקשורת שהביא למחיקה בטעות, בתמימות. ובכל זאת, מה המסר כאן?

החיים מבוססים על טעויות. תאים ממשיכים להתרבות בדיוק באותו אופן מיליוני שנים עד שתא אחד טועה, ואז נכנס שינוי לאותו מחזור שמשחזר את עצמו ללא הרף. קראתי פעם באיזה ספר שאלהים גרש את אדם וחוה מגן עדן כי עשו טעות. אלהים ידע מה הוא עושה, כשהפנה את תשומת ליבם לעץ. אילולא רצה שיאכלו ממנו לא היה מזכיר אותו בכלל באוזניהם. אז למה הוא עשה את זה? כדי להתחיל להניע את היקום.

אני עוד לא רואה מה צריך להשתנות, איפה צריך לדייק את "גינת הקוסמת" אבל אני אראה. מתי שהוא. כשאצא מההלם. כל שינוי בתנועה, אפילו מזערי, מביא מיד לתוצאה שונה במציאות. פרפר מניע את כנפיו באמריקה,התהודה האנרגטית שיוצרות הכנפיים, יוצרת שורה של אירועים, סיבה ותוצאה, וחומת סין נופלת.

ואולי אני לא צריכה להבין. אולי עצם הנפילה של האתר, ובנייה שלו מחדש, כבר שמה אותי על מסלול חדש שיתבהר רק בעוד זמן, בהסתכלות אחורה. הפרשנות הזו היא המועדפת עלי. בעולם בו אני חיה, שרובו בנוי על תחושות ואינטואיציה, אני כמעט לא מבינה כלום, מה שדוחף אותי כל הזמן להתמסר, לקבל, לשחרר. 

ציטוט מספר שאני לא זוכרת את שמו (אבל לסופר קוראים ויליאם ברודריק, לפחות את השם שלו העתקתי יחד עם הציטוט): ..."לעולם לא תבין את העניין במלואו, במובן מסוים אסור שזה יקרה. אם תבין, תנסה להפיק נוסחאות. זה יביא אותך קרוב לאמונת שווא. זה יכול להיות מנחם, אבל זה לא יימשך זמן רב."


גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.


      

אחינו הניאנדרטלים

זמן כפול מהירות = דרך.
זמן כפול איטיות = תקשורת.

את המשוואה המקסימה הזו כתבה רינת לפידות, מגשרת משפחתית וקהילתית (חפשו בפייסבוק) , בניוזלטר מקסים, והיא ליוותה אותי בעבודה בגינה היום. כשאני עובדת בלי אג'נדה ובלי מטרות ויעדים, הקצב יורד, והתקשורת שלי עם כל צמח נהיית איכותית יותר, ויסלח לי הלבנדר שתלשתי בטעות כשהראש שלי היה בעננים.

הימים שאחרי גשם הם תמיד ימים קסומים וזכים. האור הרך של שעות אחר הצהריים המוקדמות מזכיר לי את ציורי הנוף של ההולנדים מהמאה השבע עשרה, עם היכולת שלהם ליצור רכות כזו באור, אבל כשמגיעים לצפון אירופה מבינים שהם בעצם ציירו את מה שהם ראו, האור הרך מובנה בנוף.

ירח חדש, זמן לשחרור החודש הקודם וקבלת החלטות לגבי החודש הנוכחי. כל מה שיוחלט ויכוונן בימים הקרובים, יגיע לשיאו בירח המלא בעוד שבועיים. כשאני עובדת באיטיות אני גם מתקשרת עם עצמי, מעבדת את מה שהיה השבוע וחולמת על מה שיהיה ובין לבין נהנית רק להיות. איזה פער בין השלווה שאני חווה הבוקר לבין התמונות והקולות שעולים מהדרום. כרגיל אני מזדהה עם כל הצדדים, והאלימות החיצונית שבאה אלי דרך הטלביזיה מהדהדת בפנים עם תהליכים שאני עוברת עם עצמי.

בזמן האחרון אני קצת בטטית, ועד לפני כמה ימים הייתי די מתוסכלת מזה. אני מרגישה כמו משפך עם שני פתחים, פתח עליון רחב שמכיל את התכניות שלי, פתח תחתון רחב שמכיל את סך האפשרויות שנפתחו בפני בפיסי, וגוף צר שגורם לי להיות מאד באיטיות ובעצם לא לעשות הרבה. עכשיו כשאני קוראת את מה שכתבתי זה נשמע לי מאד מוכר, אותו דימוי כבר עלה כאן לפני חודש או יותר. עדי חברתי טבעה את המושג שעון חול במקום משפך, אבל שעון מזכיר לי לוח זמנים ומלחיץ אותי יותר, חזרה לדימוי המשפך.

כשאני מגיעה לרגע בזמן בו יש תסכול ומאבק בתוכי, אני מתחילה לפרק אותו לגורמים. קודם כל להרגיע, לבדוק מאיפה הדחיפות. כרגיל יש עדיין שאריות מגלגול קודם של חיי הנוכחיים (לפני 15 שנים ומטה), של צורך לעמוד ביעדים ולהציב מטרות. כשזה מתנקה אני מתפנה לברר לעצמי מה מונע ממני לעשות את הצעד ולממש תכניות מסוימות. מאיפה באה תחושת העצלות הנינוחה הזו כאשר אני תופסת את עצמי כאדם אקטיבי, מלא מרץ וחריצות?

התשובה די מיידית. התכניות שלי לא כרוכות בפרנסה. אני לא צריכה להגשים את החזון שלי כדי לשלם ארנונה וחשמל (למרות שעם מחיר הנפט לחימום אולי כדאי שאזדרז...או אקח משכנתא...). מתברר לי לצערי שברגע שההישרדות הפיסית שלי איננה בסכנה, אני מתפתה לנירפות חזונית ולאקטיביות על הספה עם ספר או סרט.
אני הראשונה שמעודדת הרפיה והאטה, הרי פתחתי את הפוסט הזה עם משוואה שמדברת אל ליבי מאד (תודה רינת). כרגיל, הטנגו בין הפסיביות והאקטיביות. 

כשעדי ליאל (מטבעון, לאלו שבסביבה - לאמץ אותה כמורה לחיים) תקעה בי מחטים לפני כמה ימים, היא נתנה לי תמונה למדיטציה, בזמן שהייתי מסונדלת על מיטת הטיפולים. תמונה שלי, מתפקדת מהמוח האחורי, מהמקום ההישרדותי. התמונה הזו לקחה אותי לסרט מרתק בתוך הראש שלי: תמונה קדומה מלפני כ- 40,000 שנה, תקופה בה חיו במקביל האדם הניאנדרטלי וההומו ספיאנס (שזה אנחנו...). ההיסטוריונים לימדו אותנו שהניאנדרטלים נכחדו. בדיקות דנ"א בעצמות ניאנדרטלים ממערה בצרפת, והשוואתם לדנ"א שלנו, הוכיחו ששני המינים התמזגו. בכל אחד מאיתנו יש גנים ניאנדרטלים ואצל חלק מאיתנו זה די ברור...

אז מה קיבלנו מהניאנדרטלים? את ההישרדות, את ההישענות על העבר, על זיכרונות. בגלל זה הם נכחדו. כל דור הצליח לשמר ולשכפל את מה שלימד הדור הקודם. התקדמות טכנולוגית, חזון ותרגומו למעשה, היו כל כך איטיים שההומו ספיאנס עקף אותם בסיבוב והם נעלמו. אני מזהה את ההישענות הזו על ניאנדרטליות ביום יום של כולנו, ברמת הפרט, ברמת המדינה. ברוב המקרים בעיות נפתרות רק כשהן קרובות לפיצוץ או מתפוצצות לנו בפרצוף. יד על הלב, מתוך 100 רעיונות נפלאים, כמה באמת מגיעים למימוש? היום יום כל כך עמוס שאין זמן לחזון ותיכנון. אנחנו עסוקים בהישרדות, לאו דווקא כלכלית. אנחנו עסוקים בפירוק המוקשים שקרובים לפיצוץ או ניקוי אחר אלו שהתפוצצו. התיאור המרגש הזה מתקבל אצלי בהבנה כשמדובר באמא עסוקה בקומה של שנות השלושים (עבודה, בית, הסעות לחוגים, לחברים, לרופאים וכו' וכו' וכו'), אבל ממש לא תופס לגבי החיים שלי. דווקא בגלל זה יש לי זמן לעצור ולנתח ולהגיע למקור.

מעגל הקסמים הזה נמשך דורות ומקורו בתכונה מובנית שסירבה להיכחד. האם נצליח לשנות את התנועה? נבחר נקודת אפס ונתחיל לפתור בעיות כשהן רק בקצה האופק, נעבוד עם המבט קדימה ולא אחורה? בתמונה הפנימית שלי (אני עדיין על מיטת הטיפולים של עדי מבחינת הנרטיב..) אני משחררת את הניאנדרטלית שבתוכי. היא נראית לי קצת קופית, אבל כבדה, נמוכה עם אגן רחב. אני מקווה שבעצם השחרור שלה אני משחררת גם כמה קילוגרמים מיותרים...נשארתי בלי "גב", תחושה שאין לי הגנה. השלב הבא הוא "לבנות" גב חדש, ישר. התמונה החדשה שלי היא של מישהי הרבה יותר קלה, עוברת מנייחות לתנועה יותר בקלות ובמהירות. בדמיוני אני רואה אותה כמו איזו אלה ויקינגית גבוהה ורזה, עם שיער בלונדיני ארוך. זו לא התמונה שנשקפת מהמראה בחדר השינה שלי, אל תתרגשו.

זה עבד. משהו בתוכי זז ואני מתחילה לפעול, לקיים פגישות, לכתוב. בסוף עוד אממש. אבל בלי לחץ. חיים טובים ושלווים הם מתנה אבל הם דורשים יותר הנעה מבפנים, יותר תשומת לב לאיזון בין תנועה להרפיה. כמו שאמר קוהלת...אני נאלצת להפסיק לכתוב, לשלוף תנ"ך מאובק ולחפש את הציטוט, איפה מוצאים את קוהלת?? הנה, אחרי איוב ואיכה, כמה סמלי, אחרי הסובלים שהכל קרה להם מגיע קוהלת עם חוכמת חיים שלווה:..." לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים, עת ללדת ועת למות...עת להרוג ועת לרפוא, עת לפרוץ ועת לבנות...עת לשמור ועת להשליך....עת לחשות ועת לדבר....."   

גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

גינת הקוסמת – אתר, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

      
   

סתיו..סתיו..סתיו...

השבוע היה אצלי חבר שהתפעל מהצמחים שאני מרפאה דקה לפני שהם מחזירים נשמה לבורא. יש לו שני עצי פרי שזקוקים להזרקת אנרגיה דחופה. מישהי טיפלה בעזרת לחש - נחש בעץ הלימון שלו והוא מיד הגיב בעלים רעננים ופריחה חדשה. הוא רצה לדעת איך אני עושה את זה, איך היא עשתה את זה, וכאן נתקעתי. אני לא ממש יודעת מה אני עושה ואני כבר לא כל כך זוכרת איך זה בכלל התחיל. 

מרגע שירדו הטמפרטורות מהשלושים חזרתי לגינה. העבודה הרגילה של עישוב, קומפוסט, ניקוי ענפים יבשים והכנה לשתילת סתיו, תמיד מרגיעה אותי ומאפשרת לי לחלום בהקיץ ולספר לעצמי סיפורים יפים. התקופה הזו מעוררת אצלי זכרונות עתיקים כנראה, אני מתרגשת מעציצוני הזרעים שהכנתי, תולה אורגנו לייבוש ומדמיינת צנצנות ריבות. לא לגמרי ברור מאיפה בא הצורך הזה. עושה הריבות היחיד במשפחה היה סבא וגם הוא דבק רק בריבת ענבים. כנראה שמשהו עבר בגנים עם זכרונות מגלגולים קודמים.

בבדיקה אנרגטית מקיפה הסתבר ששוב היסמין דועך (קפריזי שכמותו...). נאלצתי להוציא אותו לעציץ, קטמתי את עליו הקטנים, טיפלתי בו והוא מוציא עלים חדשים ורעננים. לא מצליחה להבין מה קורה עם הילד הזה. כבר פעם שנייה שאני מנסה למצוא לו מקום בגינה והוא מודיע לי חד משמעית שלא לכבודו. מה אני לא שומעת פה? אולי צריך להעביר אותו למישהו אחר, ממש קשה לי לוותר עליו. הערוגה הצפון - מערבית נראתה קצת אומללה. טיפול קל הוציא מיד עלים חדשים בדפנה ופרחי טגטס רעננים שכבר חשבתי שגרמו את העונה. 

אני מבצעת אקספרימנטים ומנסה לאזרח גם השנה צמחי מרפא שלא מצויים אצלנו בדרך כלל. סט. ג'ון וורט, בוראג', שן ארי, סורל, פוקסגלוב, פרגי ענק. אלה גדלים בסקוטלנד בקיץ, כך שיש סיכוי שיצליחו לשרוד כאן בחורף. בעבר הייתה לי דילמה (קצרת מועד...) לגבי ניסיונות איזרוח של צמחים מחו"ל. אני נוטה לאכול ולטפל בעזרת תוצרת מקומית, מאמינה שזה הכי מתאים לנו, לתדרים של הגוף שלנו. תיקשור שקיבלתי לפני שנה דיבר על כיסים אנרגטיים שנמצאים במקומות שונים בעולם, מקומות שבהם יש אנרגייה חזקה. אנשים נמשכים אליהם ממקום מאד אינטואיטיבי, אחר כך ממציאים סיפורים שלמים סביב אותו מקום. העיר העתיקה בירושליים היא מקום כזה אבל במקום להפוך לכיס ריפוי אנרגטי היא הפכה למוקד מלחמה ומחלוקת בין כוחות תוקפניים ואלימים. אבלון - גלסטונברי של ימינו - היא כיס ריפוי. סנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד, לורד בצרפת, לדעתי גם פינדהורן, בזכות העבודה האנרגטית שנעשתה שם. אני יודעת בביטחון (כי קראתי בוויקיפדיה..) שחלק מהצמחים האלה היו בארץ והובאו לאירופה בידי הצלבנים. חלק גדלים אצלנו פרא בהרים אבל אנחנו לא מכירים אותם בגינה מתורבתת. הייתי רוצה לחפור את כל הבטון שסביב הכותל המערבי והר הבית ולהפוך אותו לגינה של צמחי מרפא. הייתי מביאה מתנדבים לעבוד שם ויחד היינו מכינים תמציות פרחים מאחד המקומות הכי אנרגטיים על הפלנטה. באזור המסגדים למעלה יש צמחיה, ועצי זית  עתיקים, אבל לא מספיק לטעמי.

בכל אופן, כדי ליצור כיסי ריפוי בארץ, כדי לעורר את האנרגיה המרפאה של האדמה, צריך "לשתול" אנרגיה, במדיטציה שמכבדת את המקום, בצמחים שיעודם לרפא. לפעמים מספיק שיהיו בקרקע, לא צריך לקצור יבול ולהכין תמציות וטינקטורות. לכל צמחי התה והתבלין שאנחנו מכירים יש איכויות ריפוי. מעודדת מהצלחת הקומפרי, אני מנסה לחזק אותם על ידי הבאת כוחות חדשים לשדה המערכה הזה שנקרא ארץ ישראל.

בעודי מעשבת הבוקר ניסיתי לשחזר איך הגעתי למה שאני עושה היום .אני קצת מתוסכלת מזה שאני לא מלמדת, סיפור חדש אצלי. במשך יותר מחמש עשרה שנים אני מסתפקת בתווית המרפאה, מכשפה, ושאר השמות שהדביקו לי חברים ומטופלים. פתאם זה לא מספיק. כבר כמה זמן ברור לי שאעביר את הידע הזה הלאה, אבל עוד לא מצאתי את המפתח למה שאני רוצה. פה לא מדובר על לכתוב מערכי מפגשים ולהוסיף להם מדיטציות בדימיון מודרך. אני רוצה לייצר אווירה מסויימת, אותה אווירה שפרנקו ייצר לנו, 23 אנשים, בקיץ, כשדחף אותנו מעבר לגבולות שלנו. אותה אווירה שגורמת לנו לחזור מקצות העולם (זו לא קלישאה, היו שם מאוסטרליה ומברזיל) לפינדהורן כדי ללמוד איתו שוב. עדיין מבררת לעצמי מה בעצם היה שם.

חזרה לשאלה של ידידי לגבי הריפוי האנרגטי. איך בכל זאת אפשר להתחיל לטפל בגינה בצורה אנרגטית? אני התחלתי לפני הרבה שנים כשלמדתי ביו אנרגיה, מבית מדרשו של רפי רוזן. אני כבר מזמן לא מטפלת בטכניקה הזו, לקחתי אותה למקומות אחרים וחיברתי אליה עוד מרכיבים של הילינג ודמיון מודרך, אבל זו הייתה התחלה מצוינת. אני זוכרת שהתחלתי להצליח בטיפול כששחררתי כל שיפוט לגבי המוזרות של השיטה. הייתי מרגיעה את עצמי שבמילא אף אחד לא רואה ולא יודע מה אני עושה, אז אפשר להשתטות, להשתולל, You fake it till you make it .

רייקי, מי שעושה רייקי לילדים שלה יכולה להעביר את המגרש לגינה. בספר הנבואה השמימית יש פרק שנקרא "עניין של אנרגיה" שמסביר יפה את מה שאני מנסה להגיד כאן. בספר ההמשך "הנבואה השמיימית - מדריך חווייתי" יש כבר הדרכה מעשית בנושא. לפעמים דווקא הספרים הלא מתוחכמים הם אלה שמפילים הכי הרבה אסימונים, במיוחד אצלי שלא מסתדרת עם מאמרים מדעיים ויותר מידי מילים. 

רוח נהדרת מגיעה אלי דרך החלון, סתיו...  




  

גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

גינת הקוסמת – אתר, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

שלווה מרפאה

"....יש לכם חופש בחירה מלא בין לא לעשות מאומה שמלווה באשמה מעיקה, ובין לעשות כלום שעטוף בשלווה נעימה. בחירה נעימה..."

המשפט הנפלא הזה בא אלי בקלפים מקסימים שנקראים חיוכיאלים, והוא מתאים למצבי בימים חגיגיים אלה. מצד אחד הראש עמוס בתכניות, במידע שנאסף כל הקיץ ומבקש לצאת דרך האתר, בבלוג, במפגשים, בקליניקה. מצד שני , אני מתכווצת מהמחשבה על פעילות יזומה. מרגע שחזרתי אני עוברת בין מצבי צבירה שונים. קודם באה ההכחשה (לא יכול להיות שנגמר הקיץ), משם קצרה הדרך לבהלה (החום...החום..), התסמינים הפיסיים לא אחרו אחריהם (קרסול ימין, פריחה על הזרועות, כאב ראש עמום שלושה ימים). בין לבין חזרתי לטפל, קיימתי פגישות עם חברים, התחלתי לרקום חוטים ראשונים למימוש רעיונות חדשים. ואז הגיע ראש השנה המבורך וסימן חודש על הספה.

כיף לי המצב הזה שכל המדינה בחופש. נראה לי שכולנו צריכים את זה, אלה שיצאו מותשים מהקיץ ואלה שחזרו עייפים מנדודים. מאחר ואין לי את הלגיטימציה לפרגן לעצמי עוד קצת חופש, אני שמחה שמדינת ישראל והדת היהודית חברו כאן ביחד כדי לתת לי עוד חודש של השתבללות. המאבק התמידי בין הצורך להיות יצרנית ופעילה לבין הידיעה הברורה שצריך להתכנס פנימה ולתת לדברים לקרות מעצמם, ממשיך כרגיל. כאשר אני עובדת עם אנשים על תהליך של יצירת מציאות חדשה, הכי קשה לי להסביר ולהטמיע את הערך הזה של לא לעשות כלום עטוף בשלווה נעימה. זה קשור לצורה בה חונכנו. זה קשור לחשש שלנו שלא נדע את ההבדל בין השתבללות ברוכה לבין מצב של סטגנציה שלא נדע איך לצאת ממנה. לעתים אנחנו מתייגים צורך ל"כלום" כדיכאון, ומיד מתחילה המלחמה, מלווה באשמה מעיקה, לשנות את המצב.

הדילמה הקבועה....20 השנים האחרונות כבר הוכיחו לי שלעשות כלום פירושו להניח לתהליכים להתארגן רחוק ועמוק במעמקי התודעה. יש לי תמונה פנימית של מערבולת שמתארגנת על עצמה אי שם עמוק. יש לי אפילו קטע של מנגינה בראש שמתאר את זה. הניסיון העשיר שלי הוכיח שהתקופות האלה קצובות ואז יום אחד הן מסתיימות מעצמן. יום אחד אני פשוט קמה ומתחילה ללכת...ועדיין אני חשה צורך לכתוב את הפוסט הזה. כמו מיסיונר מצוי אני כותבת לכם כדי לשכנע את עצמי. 

כל זמן שהתמונה הפנימית שלי היא של משפך כפול - רחב מלמעלה, צר בגוף, מתרחב שוב למטה - לא יקרה כלום. הפתח העליון הרחב יכול להכיל את עוצמת המידע, הרעיונות, המחשבות, ומה שעדיין בגדר חלקיקים אנרגטיים שמתי שהוא יהפכו למחשבות ותמונות. המשפך התחתון הרחב מסמן לי שהתשתית הפיסית מוכנה לקלוט את המידע - זה מסתמן לי בפגישות עם אנשים, בתגובות של מטופלים, בתשתית פיסית של מבנה (קליניקה, אינטרנט). הגוף הצר הוא הגוף הרגשי שלי והוא עדיין לא מוכן להעביר דרכו אנרגיה שתהפוך למידע ותצא לעולם. זה המפתח לכל תהליך של יצירה מודעת, לדעתי. תמונת המשפך היא אינדיקטור טוב לכל מי שרוצה לבדוק נושא ומימושו, בכל תחום. זו התמונה שמתארת את הפער בין פוטנציאל למימושו. 

יצירת מציאות מתחילה באותם חלקיקים אנרגטיים שהופכים למחשבה, תובנה, תמונה. אלה מתבטאות בשתי הצ'קרות העליונות. אחר כך מתחיל המסע הארוך למטה, ליצירה בפיסי. האנרגיה הזו יורדת לצ'קרת הגרון ולדרך בה אנו מתקשרים את הרעיון לעולם. זה ממשיך דרך צ'קרת הלב - הפחדים שלנו, האמונה בעצמנו, הקול האמיתי שלנו. הלאה לצ'קרת מקלעת השמש, בין תפקידיה האנרגטיים: היא מסמנת לנו איפה אנחנו מול החברה. זה האזור של האולקוס, כיב קיבה שבא מסטרס, מלחץ חיצוני, חברתי. אם היינו חיים כל אחד על אי בודד, לא היה אולקוס. משם ממשיך הזרם לצ'קרת המין - פוריות ויצירתיות בפיסי, מערכות יחסים אישיות, עסקיות, כסף. סוף התהליך - צ'קרת הבסיס, שורה תחתונה, מוצר, כסף, ספר שיצא לאור, משהו ממשי פיסי. 

אני מחברת את התמונות: המשפך העליון הרחב הוא שתי הצ'קרות העליונות. הגוף הצר הוא כל השאר. המשפך התחתון הרחב הוא צ'קרת הבסיס והעולם הפיסי. המפה עוזרת לנו למפות אזור חסום. שתי דרכים יעילות לעשות זאת:

1. מיפוי כללי: כאב, מחלה או פגיעה באיבר, מצביעה על בעיה/חסימה  רגשית במרחב האנרגטי של אותה צ'קרה. הצ'קרה הרלוונטית איננה מתפקדת במיטבה, איננה מזרימה אנרגיה למטה בצורה אופטימלית.

2. בדיקה של רעיון דרך מדיטציה בדמיון מודרך: מתכווננים לרעיון והופכים אותו לאנרגיה זורמת. הוא אמור לזרום מלמעלה למטה, דרך עמוד הצ'קרות, כמו נהר, או מפל. לא קשה לראות, ולהרגיש פיסית, את המקום שאיננו זורם. 

3. פוקוס על האזור שחסום, בירור פנימי וכן לגבי מה שחוסם אותו, מאיט את הזרימה. המיפוי השטחי שנתתי פה הוא קצה המזלג לעבודה עם מפת הצ'קרות, אבל זו התחלה.

פרנקו  (שיככב כאן עוד הרבה בשנה הקרובה עקב היותו מורה נפלא), לימד אותנו תרגיל נהדר לשחרור חסימות, בראייה שמאנית. אצל השמאנים, אין הבדל בין המציאות הפיסית למימדים האחרים. אנרגיה זו אנרגיה, והעולם ה"דמיוני" מתערבב במציאות הפיסית בלי סדר מוכר. לפעמים קשה לקבל את זה, מהר מאד מתברר שאי אפשר לעקוב אחרי ההיגיון של זה (כי פשוט אין...), ואז נשאר להתמסר לילד שבנו ופשוט לשחק עם "זה" ולקוות לטוב. 

ככה שחררנו חסימות בפינדהורן: אני מזהה את הפחד שחונק את גרוני, העלבון שמכווץ לי את הלב, הכעס שמרקד לי בבטן. אני לוקחת אותו במעין בועה דמיונית למקום בטבע שמעצים אותי. שם זה ליד המפל שנופל לבריכה קטנה. כאן זה על צוק בשמורת הבונים. אני מגישה אותו לטבע ומקבלת מהטבע משהו קטן, אבן, עלה, ענף שנשטף לחוף, מחליפה אנרגיה באנרגיה. אני מודה לטבע על הדיאלוג, נותנת לו להתמודד ולהמיר את האנרגיה השלילית ששחררתי למשהו אחר. זה שלו, של הטבע. אני את שלי שחררתי והמתנה הקטנה שקיבלתי יכולה להישאר בטבע, היא סיימה את תפקידה במשחק ההמרה האנרגטי.

תאמינו או לא, זה ממש עובד. אני מרגישה קלילה. 


  

גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

גינת הקוסמת – אתר, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

          



   



מדריכים רוחניים

לפני כמה חודשים הייתי בקונצרט של מוסיקה ווקאלית ותיקשור לפני קהל. החברה שאתי הכירה אישה שישבה לפנינו והתפתחה שיחה קצרה. היא שאלה במה אני עוסקת, סיפרתי לה שאני מתקשרת, מסתבר שגם היא. היא שאלה איזו ישות אני מתקשרת, עניתי שאני פשוט מדברת ומה שיוצא יוצא. היא הרימה גבה מעט מזלזת ואמרה לי בפליאה "לא מתקשרת ישות, כי אני מתקשרת ישות מאד גבוהה". עמד לי על קצה הלשון לשאול אותה מאיפה היא יודעת אבל העדפתי לא להיכנס למלחמת אגו. המקבילה הרוחניקית לסוגיה למי יש יותר גדול מקבלת זווית מעניינת. בינתיים על הבמה סיימו לשיר בקולות שמימיים והחל שלב התיקשור. המתקשרת הביאה את הכוהן הגדול אדמה מלמוריה, לא פחות, אותה יבשת מיתולוגית, שהייתה או לא הייתה. המסרים שלו היו, כמובן, מסרים של אור ואהבה וקריאה לנו להיות איתו בקשר רציף. 

אני לא מזלזלת במדריכים רוחניים, אני זוכה לתמיכה קבועה מדמויות שונות, שיכולות להיות ישויות ממימד אחר, או רסיסים חבויים שלי. הן יכולות להיות אנרגיות של ידע שבוחרות להיראות בפני כדמויות, לרוב ארכיטיפיות. ייתכן שאני "מלבישה" אותן בדמות אנוש כי זו הדרך שלי להיכנס לתת מודע, שלי או האנושי - קולקטיבי, כדי לקבל מידע רענן שאיננו בתודעה הגלויה. דמיון הוא סטארטר לתת מודע ודרך להפעיל את הגוף הפיסי. קודם באה התמונה ואז באה הפעולה. כשאני מדמיינת תמונה עצובה, נחנק לי הגרון. כשאני מדמיינת אגם בסקוטלנד, נרגעת לי הנשימה.

בשבועיים של מסעות שמאניים בפינדהורן עבדנו הרבה עם מדריכים . כבר ביום הראשון התחברנו למדריך שיוביל אותנו במהלך השבוע הראשון. המדריך שלי הופיע בדמות נסיך רומאי צעיר, מאד גברי, מאד עוצמתי וסמכותי, ועורר קינאה אצל שאר הנשים. האמת, גם אני שמחתי לראות אותו, שינוי מרגש מהקוסם הזקן שהופיע בעבר....כל ניסיון שלי להתחבר למדריכים הרגילים דרכם אני מקבלת מידע, נחסם על ידו. כל פעם שקראתי להם ראיתי אותו חוסם אותם בתנועת יד. התמסרתי למידע שעבר דרכו, התמסרתי למקומות שהוא הוביל אותי במסעות למימדים אחרים. ביום השלישי התחברנו לחית עוצמה, הופיעה פנתרה שחורה, ושניהם הובילו אותי במהלך השבוע הראשון לתוך החושך, לתוך האינסוף. דחפתי את הגבולות שלי וזה לא היה פשוט. מסעות כאלה צריך לערוך עם הרבה תמיכה.

איך אפשר לתאר חוויה של מסע שמאני? לכל אחד יש חוויה ייחודית, זו החוויה שלי. התוף מלווה אותנו בשקיעה לתוך מדיטציה. אני צוללת לתוך חושך, כמו במנהרה חשוכה. תחושה של נסיעה ברכבת מאד מהירה. פרנקו מבקש שנעצור בגבול הנוחיות. אני מרגישה כאילו נעצרתי על קצה של צוק, כאילו אני בגבול החלקה שלי. התחושה מאד אינטואיטיבית, אין שם גבול "ממשי", רק ידיעה שמכאן והלאה זו טריטוריה לא מוכרת. אני לוקחת נשימה עמוקה, בודקת ששתי הדמויות, הפנתרה והנסיך הרומאי, נמצאות שם. ברגע הזה לא אכפת לי אם הם אמיתיים או יצירי דמיוני, הכל פה דמיוני ויחד עם זה מאד אמיתי. אי אפשר להתכחש לתחושת הפחד שעוברת בגוף, הפחד לאבד שליטה, הפחד ליפול, הפחד מהלא ידוע. אני נושמת עמוק ודוחפת את הגבול, עוברת לשטח שמעבר ל"גדר". חושך, שום תמונה, שום דבר מוחשי, התוף נשמע רחוק מאד, אם אלך יותר מידי לא אוכל לחזור. מספיק. פרנקו מחזיר אותנו בעזרת התוף. אני מרגישה סחוטה, מסביבי הקבוצה באפיסת כוחות. שניים מהגברים בוכים. להסדיר את הנשימה, להירגע.  

מסע כזה ניתן לקיים רק במקום מגן ותומך, עם אנשים מאד מנוסים. פרנקו עובד עם שלושה אסיסטנטים שלא מפסיקים להסתובב סביבינו, לחבק כשצריך, להגיש כוס מים, להחזיק יד. על כל שעה של מסע יש בוקר שלם של התקרקעות בשתיקה בטבע, בחוף ים או ליד נהר, עבודה בגינה, והרבה מאד הסברים שמספקים שלווה לשכל הישר. 

יש דרכים שונות ליצור מציאות וכולן דורשות סוג מסוים של אומץ. בעצם, ההיפך מפחד הוא לא אומץ, אלא אמונה. יש כאלה שקופצים קפיצת ראש במציאות הפיסית, רצים קדימה ומתעלמים מהקשיים הפחדים. לפעמים זה מצליח. לפעמים זה מלווה בנפילה כואבת, רגשית, כלכלית. אני קופצת את קפיצות האמונה שלי במסעות לתוכי. קודם אני דוחפת את גבולות התודעה, עוברת דרך כל הפחדים שבדרך. אחר כך מקרקעים דרך הגוף הפיסי (כאבי קרסוליים, צוואר תפוס, כאב בזרוע ימין ששינה מקום אבל לא נעלם עדיין), בסוף נוצרת לי מציאות חדשה. אנשים חדשים, הצעות עבודה, רעיונות מגובשים לתמונה שאני מקרקעת והופכת לחלק מהחיים. אחרי העבודה בתוכי, זה מגיע אלי בלי מאמץ. זו התשובה לשאלה למה אני צריכה את זה.

איפה נכנסים המדריכים הרוחניים לתמונה? הם קיימים או לא?

התשובה היא שזה ממש לא חשוב. העיסוק המופרז במדריך, שלא לדבר על ההירארכיה שמדביקים להם, מסיט את תשומת הלב מהעיקר. כדי לדחוף את הגבולות הייתי צריכה לרכב על גל חדש, גל של אנרגיה זכרית, גברית, כזו שאוכל לסמוך עליה ולהתמסר לה. זה יכול היה להיות סבא טוב. משום מה זה היה גבר צעיר ברוח "אחרי לצנחנים". זה מה שהייתי צריכה באותו רגע. הוא עצר, או אני עצרתי, או מישהו עצר את הדמויות אליהן אני רגילה. נראה לי שהייתי צריכה להתמסר לגמרי לפרנקו ולידע שלו, להיות 100% תלמידה, בלי לתקשר עם הידע אליו אני רגילה. הפנתרה השחורה משדרת לי אינסטינקטים ואינטואיציה, עוצמה נשית של אם שתגן על הגורים שלה, יכולת הישרדות בכל מצב. פרנקו המליץ לי להתחבר קודם למה שהיא משדרת לי ורק אחר כך לקרוא מה היא מסמלת בתרבויות השונות. הקונטקסט התרבותי מישני כאן. האנרגיה שהיא מביאה לי עוזרת לי לצלול יותר עמוק. זה כל מה שחשוב כרגע.

אנחנו לא יודעים אם הם קיימים, אם הם דמויות מהעבר שלנו, מהעתיד, מהמימד החמישי, שישי או גלקסיה אחרת. נכתבו תילי תילים של מלים על הנושא, חלקם ביוהרה וביטחון עצמי שמכווצים אותי כשאני נתקלת בהם. אנחנו לא יודעים, וזה לא חשוב. בעולם שרוצה כל כך להבין ממציאים סיפורים על גבי סיפורים. תמציאו את הסיפור שלכם, תדמיינו אותו עד שתתחילו להרגיש את הנוכחות. באנגלית אומרים:
You fake it till you make it 

מאמצת בחום. רוב הסיכויים שהדמות שעולה לפניכם היא בדיוק מה שאתם צריכים באותו רגע. להתמסר, לשאול אותה שאלות, לבחון את התשובות שעולות, ולא להתעסק עם זה יותר מידי. אם התשובה טובה, זה ממש לא חשוב מאיפה היא באה.      


  

גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

גינת הקוסמת – אתר, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

לאמאס, לונאסה ושמאניזם

ביום הראשון לחודש אוגוסט, חגגו כאן, בפינדהורן, את לאמאס, או לונאסה בקלטית מדוברת. חג זה שייך לשמונת חגי הטבע שבגלגל העונות ועיקרו הוא קציר, איסוף פירות הקיץ, התחלה של סתיו באוויר. אף פעם לא הבנתי איך אפשר לחגוג באוגוסט את תחילת הסתיו, אבל כשנמצאים כאן מבינים. יש באמת תחושה של "החגיגה נגמרת...". גלי פריחה אחרונים, איסוף ירקות הקיץ, הכנת ריבות וחמוצים, קציר אחרון של חיטה. כמויות הפטל והתותים שאפיינו את שהותי כאן ושאותם טחנתי ללא אבחנה, מתדלדלות. הימים מתקצרים משמעותית וסוף סוף אנחנו זוכים ללילות חשוכים. אישית אני לא אוהבת לחיות באור 24 שעות, זה מבלבל את המערכת הפנימית שלי.

גם בשבילי הסתיימה תקופה, תקופת שהותי כאורחת לטווח ארוך. השבוע האחרון היה שבוע של סיומים. כרגיל בפינדהורן, זה לא נגמר בנשיקה על הלחי. כל רביעי אחר הצהריים, נפגשים הגננים הקבועים למדיטציה, שיתוף וישיבת עבודה. זה מתחיל בחצי שעה מדיטציה מונחית על ידי המנודב התורן, במהלכה ביקשו ממני להיכנס לעץ של אור, שלחו לי הרבה אהבה וברכות ו"שחררו" אותי לדרכי.  זה ממשיך בשעה של שיתוף  וסיכומים, בהרבה מאד שקיפות  ויושר. כל מה שכואב, מציק, מכעיס, עולה על פני השטח. מנקים את השבוע וממשיכים הלאה. הפרידה ממני הייתה מרגשת ושלחה אותי לדכדוך קל אל תוך הלילה. ביום חמישי התרחש אותו תהליך בקבוצה שלי, קבוצת האורחים לטווח ארוך. שוב מדיטציה ששולחת אותי לדרכי (בחוסר חשק...), ברכות ואיחולים להמשך הדרך. ביום שישי הגיע תורה של המנטורית שלי. בתחילת החודש זיקקנו כוונה לעבודה רגשית במהלך החודש. נשאתי את הכוונה הזו אתי כל הזמן, בחנתי את עצמי ואת המראות ששיקפו לי אחרים. בפינדהורן כל עשב שוטה שעוקרים שולח אותך לתהליך רגשי...עכשיו הגיע תור הסיכומים. יש חשיבות עצומה לכך שאני מסכמת בקול רם את התהליך שעברתי החודש, למישהי מאד קשובה. היא משקפת לי נקודות מסוימות, מאירה משפטים שלי בצורה שונה ממה שראיתי. אני מרגישה שעשיתי צעד קדימה.

אחרי שלושה ימי סיכום ופרידה, אין פלא שאני בחצי הדרך לדיכאון. חלק ממני רוצה להישאר במקום הקסום הזה, מוקפת ביופי, מגננת  בתוך אדמה רכה כחמאה, מוזנת באהבה ופירגון. חבר אמריקאי שהיה אתי כאן בשנה שעברה וחוזר בספטמבר, כתב לי שהחוויה הראשונית שלו כאן, כשצעד פנימה, הייתה של המון אהבה. למרות זאת, חלק ממני כבר מוכן להמשיך הלאה. השלב הבא של הקיץ הוא שבועיים של עבודה שמאנית.

מהרגע הראשון, היום בעשר בבוקר, צללנו לעבודה רצינית. 23 אנשים שהגיעו מיבשות ומדינות שונות. פרנקו סנטורו, שמאן והילר, בשבילו הגענו הנה, מתופף בתוף השמאני ומכניס את כולנו לתודעה אחרת. אני מנסה להעלות את החוויה המוזרה שעברתי היום אבל היא לא נתפסת בתודעה. אני זוכרת חוויה חושית, זרמים של אנרגיה, תמונות רצות במהירות.

שעה אחרי שסקרתי את העיתונות הישראלית באינטרנט (תקיפה באירן, כן/לא, מתי/האם,) מתיישבת לידי אירנית מקסימה, דוברת אנגלית מושלמת. היא חיה בטהרן, נוסעת הרבה, משלימה תואר שני בלונדון. ה"אויב" קיבל פנים ואני מודה שלרגע הייתי במבוכה. בעוד פרנקו מציג את נושאי הסדנה, אני מרגישה בושה מסוימת על כך שהאנשים "שלי" מתכננים לתקוף את הבית "שלה". זה נראה כל כך הזוי מכאן. שנייה אחרי אנחנו מתבקשים להחזיק ידיים, אנחנו לוחצות ידיים ולפחות אנרגטית נוצר קשר אנושי, חם.

גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

גינת הקוסמת – אתר, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

לא מתחכמים עם הקוסמוס

כשפיטר ואיילין קיידי החלו לחיות פה (פינדהורן..) בקרוון, עם שלושה ילדים וחברה, דורותי מקליין, הם ראו בזה כורח, עניין זמני, עד שימצאו עבודה ויעבור לגור בבית "נורמלי". מאחר וכסף לא היה והם היו צריכים לאכול, הם שתלו גן ירק. מזה התחילה פינדהורן. השבוע עבדתי בגן הזה, בו עומד עדיין הקרוון ומשמש כמשרד. גן מדהים שגדלים בו בערבוביה ירקות, פרחים ועשבי מרפא. כבר כתבתי בעבר איך הם לקחו אדמה חולית דלה והפכו אותה לגן פורח שהביא תוך שנה לעלייה לרגל של גננים מכל בריטניה.

פיטר קיידי מספר בביוגרפיה שלו על שבועות של אבטלה שהפכו לשנים, על מאות ראיונות עבודה שנכשלו. איך תמיד קרה משהו שמנע ממנו להגיע לראיון. זמן לא היה חסר לו והוא השקיע את זמנו בגינה שסביב הקרוון. איילין ודורותי תיקשרו מידע מעולם הדוות, אותן ישויות טבע שדורותי תיקשרה (שתיהן הוציאו ספרים רבים על הנושא) ופיטר תרגם את המידע לעבודה פיסית, מאורגנת ומקורקעת. אחרי כמה שנים של אבטלה נינוחה בגן הגיעו רשויות הרווחה. הם לא יכלו להבין איך אדם עם כישורים כשלו, קצין בכיר בחיל האוויר הבריטי, מנהל מצליח של מספר מלונות, לא מוצא עבודה. החוקר שהגיע קיבל סיור מודרך עם הסבר על ההנחיה הרוחנית שאיילין מקבלת מאלוהים ודורותי מישויות הטבע. בסוף הסיור הוא שאל:" האם היית אומר שאלוהים מונע ממך לקבל עבודה?" פיטר המופתע גמגם "כנראה". "אם ככה", אמר החוקר, " אם נפסיק לשלם לך דמי אבטלה, אלהים מן הסתם ידאג לך." וזה מה שהם עשו, וזה מה שאלהים עשה.

הסימנים היו שם כל הזמן אבל רק אקט ברוטאלי מהרשויות הכריח את פיטר קיידי לשנות את נקודת המבט. מרגע שהפסיקו לשלם לו את דמי האבטלה, התחילו להגיע תרומות, הספר הראשון של איילין פורסם והתחיל להכניס כסף, החלה להתהוות קהילה ואנשים התחילו להגיע ללמוד. השאר היסטוריה...ממשיכים פה בקו שהתוו המייסדים: קודם חולמים, אחר כך קופצים למים ומבצעים, בסוף מגיע הכסף ותומך בחזון.

התחלתי לאמץ את המסלול הזה לפני שנים. בהתחלה בהרבה פחד, אף פעם לא קל לקפוץ לחושך רק כי זה מרגיש נכון. איכשהו זה תמיד מסתדר. כשמשהו מרגיש נכון, אבל באמת נכון, אחרי שאני מפרקת עד כמה שאני יכולה את החשיבה והאגו, איכשהו זה מסתדר. אפילו הקיץ הזה, שאיננו זול, הסתדר במפתיע ובשפע (ותודה לביטוח לאומי שנזכרו להחזיר לי הרבה כסף....).

כשהתחלתי את תהליך המודעות שלי לפני 18 שנים, חוויתי תחושה משכרת של חופש, של יכולת אינסופית ליצור מציאות. סימה, המורה הרוחנית שלי אז, הזהירה אותי מפני היתקעות באשליה. לא הבנתי אז למה היא מכוונת כשאמרה לי שככל שמקלפים את הקליפות ומגיעים לליבה, הדרך נהיית יותר מדויקת וחופש הבחירה קטן. היום זה כל כך ברור. לא מתחכמים עם הקוסמוס.....היעוד שלי נהיה מזוכך וברור, אם אני סוטה מעט אני מקבלת מכה קלה בכנף שמחזירה אותי לליבה שלי. אני כבר כל כך מתורגלת לשים לב לסימנים שתודה לאל הפסקתי להביא את זה בכאבים פיסיים חזקים או במכות לכיס. יש חופש עצום בלהגיע למקום הזה של קבלה, התמסרות, של להיות. השפע מגיע בהמון צורות, בפיסי, ברגשי, בגדילה רוחנית. 

הקיץ הזה הוא קיץ של קרקוע. החזון שעלה לי, התמונות שרצות לי מול העיניים כבר כמה שנים, הופכות למציאות. בלי מאמץ, להיות, לזהות את האנשים שבאים מולי ואמורים להיכנס לחיי, את השערים שנפתחים כדי שאכנס דרכם. מבחינה זו פינדהורן היא המקום להיות בו. אני לא אומרת שהם המציאו את זה אבל הם בהחלט מממשים בהצלחה את ההתוויה:

לחלום, לקפוץ קפיצת אמון, להתחיל פעולה, התמיכה הפיסית תגיע.

הפחד מהתרסקות קיים תמיד. אני מודה שלא כל קפיצות האמון שלי מוצלחות ב- 100% . במקרה כזה צריך לדייק, להיכנס לתוך עצמי ולבדוק חלקים מהתכנית. בשום אופן לא מוותרת על הדרך הזו. ההיפך מפחד זה לא אומץ, ההיפך מפחד זו אמונה.


אני נמצאת כאן ברחם, בסביבה מחבקת ומפרגנת. המימוש מתחיל תמיד בבית אבל אני מקווה שאני מכינה את עצמי היטב. כבר רואה את השינויים שאני עומדת לבצע בחיי, בהחלט מאתגרים. אני כל הזמן שומעת לא להתעסק ב"איך", להתמקד רק ב"מה". בינינו, עם 6 שעות עבודה בגינה ביום ועוד הרבה פעילות מעבר, אין לי כוח להתעסק עם כלום, עד ספטמבר אני בחופש מהעולם החיצון.

גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

גינת הקוסמת – אתר, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

ד"ש מפינדהורן

חודש לא כתבתי. נבלתי ככל שהתגבר החום והשתבללתי לתוך עצמי. המעיין שזרם דרכי כל החודשים האחרונים, התייבש. ניצלתי את חודש יוני לאסקפיזם מוחלט, סרטים וסדרות טלביזיה עם הרבה גשם ודשא (דנטון אבי, חובה לחובבי טירות וגנים אנגליים...). כמובן שסקוטלנד לא מאכזבת, יש לי פה שפע של גשם, לצערם הרב של הגננים שעובדים איתי. אם ישראל משויכת אצלי ליסודות האוויר והאש, סקוטלנד היא בבירור יסוד המים והאדמה, וכרגע אני צריכה את השקיעה הנעימה לתוך האדמה והחיות של המים.

החיים בקהילה רוחנית מרגיעים במיוחד. יש משהו בסדר יום קבוע, נטול דאגות קיום. כשאני משוחררת מכל מטלה הקשורה בארגון חיי, החל בקניות בסופר, דרך תשלום חשבונות וכלה בדאגה למכונית, מתפנה המון אנרגיה שמתועלת לגדילה מבפנים. אי אפשר להאשים אותי שחיי היום יום שלי קשים, אבל גם המעט הזה גוזל אנרגיה שיכולה להתממש בצורה הרבה יותר יצירתית. זו הסיבה שאנשים הולכים לרטריט, אלא שבשבילי רטריט שכולל עבודה פיסית בגינה, ידיים שקועות באדמה רכה כמו חמאה (המים...המים...) והרבה ירוק, אלו המרכיבים לתבשיל משובח.

כאן, יותר מכל מקום אחר, צריך להיות בהרמוניה עם הטבע, מזג האוויר הוא המלך. כשיש שלושה ימים יבשים הגננים רצים לקצור דשא ולשרוף גזם. את המדורה משאירים ללא השגחה, מה שמעלה בי התנגדות עזה. הם די מופתעים כשאני מעלה דאגה לגבי שריפה. יהיה נס אם יצליחו לשרוף את הערימה מאחר והכל כל כך לח, אין חשש להתפשטות האש. הגשם חזר וזה הזמן לעבודות סביב החממה. חבל לבזבז ימי שמש בעבודה בפנים. מצד שני, כשעובדים עם חליפות אטומות הגשם הרך דווקא די נעים.

זו קהילה שחיה על יסודות רוחניים. אתה לא חייב להשתתף במדיטציות המונחות שמתקיימות ב - sanctuary אבל זו דרך נעימה להתחיל את היום. יש מספר מעגלים שבהם אני מתפקדת ובתוכם מספקים לי ולאחרים את ההזנה לעבודת מודעות. המעגל הראשון הוא העבודה. בין אם בגנים השונים, במטבח, באחזקה או במשק הבית, כל מחלקה מייעדת את יום רביעי  לעבודת מודעות מחלקתית. מדיטציה מונחית קושרת את החדשים לרוח הקבוצה ומשחררת בברכה את העוזבים. אני מוזמנת לקחת קלף מלאך, מזמינים אותי לאמץ את התכונה הכתובה עליו לחודש הקרוב: Trust , אמון. זה מתאים למה שעלה במדיטציה שלי, למה שעלה לאחרים לגבי, תואם  את התחושות שלי לגבי החודש הקרוב, את החלומות העמוקים והמשמעותיים שאני חולמת כל השבוע. 4 ימים כאן והעולם הפנימי שלי מתהפך...

המעגל השני הוא קבוצת ה - Living in Community Guests - הקבוצה אליה אני משתייכת. זו איננה סדנה. זו אפשרות להיות כאן חודש או יותר, להיות חלק מהקהילה. הקבוצה מקבלת ליווי והנחיה והבוקר עבדתי עם אליזבת, אחת המנטוריות שלי,  על התכווננות לחודש הקרוב. מפגש של שעתיים שהחל במדיטציה מונחית, תמונות פנימיות ותרגומן למלים, מוליד כוונה, Intention , שתלווה אותי בחודש הקרוב. כדי לתמוך בכוונה מציעים לי להוציא 4 קלפים: קלף תובנה שמראה לי היכן אני בתהליך, קלף תובנה שמראה לי מה יכול לחבל בהגשמת התמונה, קלף תובנה נוסף שמראה לי מה יכול לנטרל את ההתנהלות החוסמת, קלף מלאך עם תכונה מלווה. כרגיל הכל יוצא מדויק. הכוונה הזו היא משהו חי, תוסס, נוכח. מניסיון אני יודעת שהיא תלווה אותי כל החודש ו"תפיל אסימונים" שישנו מציאות כשאחזור הביתה, אולי אפילו קודם. 

התחלתי לאמץ את השיטה הזו גם בחיי היום יום. החוזה ביני ובין העולם השתנה בשנים האחרונות ובמקום לחפש תשובות מסביב, אני מוצאת אותן דרך כוונה ככל שאני הופכת מדוייקת יותר. דיוק, זה שם המשחק.

אבל מעבר לעבודה הרוחנית, יש כאן הרבה מאד פיסיות. יש פה קהילה משגשגת שלא מפסיקה לגדול ולעורר הדים בעולם, אלפי אנשים שבאים לתקופות קצרות כל שנה, כמה מאות שחיים פה קבוע. הרבה שאלות לגבי הדרך, שינויים הכרחיים ויזומים. אני אוהבת את השילוב של ארציות מעשית עם כלים רוחניים, מודעים. כל מה שהקיבוץ יכול היה להיות ולא נהיה. אולי היום, עם הטרנספורמציה שרבים מהקיבוצים עוברים, יהיה מקום למימד רגשי  - רוחני מפותח יותר.

הגשם חזר ותכניותי לצאת לטייל נידחות לטובת הפוך....

גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

גינת הקוסמת – אתר, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

חשיבה מעורפלת

ראש צמר גפן ורגליים ג'לי. זה התיאור הכי נאמן למציאות שאני חווה בשבוע האחרון. כשדני רופ דיווח אתמול על שבוע של שמש אדומה (תמונה של שמש עליזה ולוהטת), ראיתי בדמיוני איך אני מתאיידת לחלקיקים צפים. הגינה לעומתי חוגגת ופורחת וטוב שכך. ארגנתי אותה אנרגטית, כיסיתי אדמה חשופה, דאגתי למים. אני יכולה להתמקד בעצמי....התמונות הפעם לא קשורות לטקסט. צילמתי אותן בשקיעה בחוף דור ואני מחפשת כל הזדמנות לפרסם אותן ברבים כי הן עושות לי טוב על הלב.

תופעת "ראש צמר גפן", או כמו שהיא נקראת בספרות, "חשיבה מעורפלת", אופיינית מסתבר לנשים. היא מתוארת כאי יכולת לחשוב באופן ישיר, חוסר יכולת לנצל את השכל למשימות שונות כמו בדיקת חשבון הבנק או התארגנות, חוסר יכולת להתמקד במטלות "קוויות". נתקלתי בנשים שלפני הלידה היו מנהלות על ואחרי לידה מרגישות שהן רק רוצות להיות, בלי להידרש לחשוב. נשים בתקופת הפסקת המחזור החודשי מדווחות גם הן על שינוי בתהליכי החשיבה שלהן. ד"ר כריסטיאן נורת'רופ מגדירה מצב של "ראש צמר גפן" כמצב שמנתק אותנו זמנית מהאונות הקדמיות שלנו, אותו חלק של המוח שעוסק בחשיבה הגיונית, קווית מכוונת לעתיד. 

לאחרונה אני מגלה שקשה לי להיות אנליטית. חלק מזה קשור אולי לחום, אבל חלק מזה קשור לתהליכים פיסיולוגיים ורגשיים שעוברים עלי (הגיל וההורמונים הם רק חלק מזה....). אני רגילה להיות מנהלת מתקתקת, עם רשימות מסודרות של מטלות שצריכות להיעשות, טלפונים, ניירת, פגישות. אני מתקשה להתרכז, אני מתקשה להכריח את עצמי לעבוד "מסודר". עיון ברשימות מגלה שבהרבה מקרים הדברים מסתדרים גם בלי שאצטרך להתקשר, לפקח, לנדנד, לשלוט בתהליכים. חלק מהדברים יכול להידחות, בניגוד גמור לחינוך המוטבע בי "אל תדחה למחר מה שאתה יכול לעשות היום". המשפט הזה עזר לי בתקופות והכניס אותי לסטרס מיותר בתקופות אחרות.

אני יכולה לבכות את יכולותי האנליטיות הקורסות ואני יכולה לסגור את פרק המנהלת ולפתוח תדר חדש. כשהחלק ההגיוני - קווי משחרר מרחב, נפתחת האפשרות לחשוב באמצעות הלב. אם ניתן להליך הזה להתפתח במקום לדכא אותו ולהיכנס לסטרס ומוסר כליות על מטלות לא מבוצעות, תיפתח דרך חדשה של ראיית עולם, אינטואיטיבית יותר, זורמת. נשים בגילאי חמישים + מוצאות הרבה פעמים יצירתיות שהתחבאה מתחת לעולם שלם מאורגן ומתוקתק. הן מתחילות לכתוב, לצייר, לתפור. הן הניחו ל"ראש צמר הגפן" שלהן לסייע להן לפרוש מהעולם הנשלט תחת השכל המאורגן והנוקשה.

אני לא מזלזלת בחשיבות הארגון האנליטי, במיוחד כשצריך לנהל במקביל מספר יקומים, בית, קריירה, הסעות של ילדים לחוגים. אני רק חוששת שהפנמנו טוב מידי את התדר האקטיבי הזה, שהוא זכרי בבסיסו, על חשבון התדר הטבעי לנו שהוא יותר אסוציאטיבי, אינטואיטיבי, פסיבי. החיים הם לא "או - או", הם תמיד תרכובת. האתגר הוא למזג את התרכובת המדויקת של אנרגייה שזורמת משתי האונות, בכל רגע נתון. הזרימה איננה פוסקת לרגע, התרכובת של אקטיביות - פסיביות, שכלתני - רגשי, איננה סטטית. לא נכון בעיני לשלוט בזרימה של מחשבות ורגשות אבל אפשר לכוון קצת, לתעל בצורה אופטימלית, בעזרת מעט מודעות. הדרך שלי היא לייצר רשימת מטלות ואז לעבור עליה ולהתחיל למחוק. כמו הסיפור שסיפר הדוד שלי עמוס אתמול על האיש שביום ראשון החליט ביום שני לצאת לטיול ביום שלישי, אבל ביום רביעי כשהוא שמע שביום חמישי יירד גשם, הוא החליט ביום שישי להישאר בשבת בבית. טוב, זו כבר הקצנה פרועה (למרות שהיא מתאימה לי בול בימים חמים אלה...) אבל הרעיון הוא להאט, לפשט. אימפריות גדולות נוהלו בלי סלולארי, בלי מחשב ולעתים עם דואר שליחים....

האתגר של אמהות צעירות הוא למצוא את הכיוונון הנכון. האתגר שלנו בגיל המעבר הוא לעבור לתדר האינטואיטיבי ולהתחיל חיים חדשים לגמרי, לזכור בתנאים שלנו ולשכוח מה שלא מעניין אותנו לזכור. מקסימום לרשום במחברת לשימוש עתידי, אבל לשחרר את הראש ולהגדיל את הלב. להבין פחות. כשמבינים , מתחילים להפיק נוסחאות. כשמבינים, מנסים להכניס את העשייה למשהו מובנה, נשלט. פחות להבין ויותר להרגיש, להתמסר, לתת לדברים לקרות במקום לגרום להם לקרות. כל אחת במינונים שלה.

ולעבור את הקיץ בשלום....עם מינימום שמש אדומה...  

     

גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

גינת הקוסמת – אתר, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

להכין את הגינה לקיץ

צריך רק יום אחד חם במיוחד כדי שאזכר למה אני מתאיידת מכאן בקיץ, כיוון מועדף סקוטלנד. הדבר הראשון שאני עושה שם זה לצאת לגשם ולרקוד ריקוד אינדיאני. הגשם שם רך במיוחד, מלטף, גשם שלא רואים במחוזותינו. פעם ראשונה שהבנתי למה צריך מעיל גשם מניילון הייתה כשהתחלתי לעבוד בגינה בפינדהורן. כשהבעתי תדהמה על זה שאנחנו עובדים בגשם, אמרו לי שאם לא נעבוד בגשם לא נעבוד אף פעם. אז אנחנו עובדים, בגשם רך, עטופים במעיל ניילון, לצידנו סנאים וארנבות, ואני מרגישה סטטיסטית בסרט של דיסני.

אני משחזרת את התמונה הפסטוראלית הזו בבית, בלי הארנבות והסנאים, אבל עם החתולים של השכנה, בערך עד מאי. ככל שנהייה יותר חם ככה אני הולכת ונובלת. אומרים שאנשים והכלבים שלהם נהיים דומים במהלך השנים. כנראה שזה נכון גם לגבי צמחים. ככל שאני מתמזגת עם הגינה ומדברת עם הצמחים בגובה העיניים, כך היא נוטה לשקף אותי. כל שנה לקראת הקיץ, הגינה שלי מאבדת חיות. זה לא מצב של חוסר מים או קומפוסט וכנראה לא רק הדמיון שלי. אני אמנם מכבדת מאד את התחושות שלי אבל אני מודעת לעובדה שייתכן שהן רק שלי. כשהשכנים המאד מקורקעים שלי מתחילים לדבר בטרמינולוגיה הזו, אני מבינה שכנראה יש כאן תופעה שמעבר לסיפורים שאני מספרת לעצמי. כל שנה, כשאני נוסעת לחודש או יותר, אני משאירה עגבניות מאושרות ומבקשת מהשכנים לאכול, וכל שנה הם מדווחים שהעגבניות איבדו חיות וגודל. אתמול העירה השכנה מהצד השני שהשסק השנה נפלא ואמרה שהעץ התאושש ממחלתו. אני לא זוכרת שהעץ היה חולה וגם בשנה שעברה היה הרבה שסק טעים היא התעקשה. חשבתי אחר כך שהיא מרגישה את השינוי האנרגטי בגינה אבל מתקשה למקד אותו. חברה העירה על הפיטנגו העסיסי.

בסקוטלנד ושאר אירופה מתכוננים בתשומת לב לחורף, מגינים על השתילים בחממות, "סוגרים" ערוגות, קושרים מה שצריך. סופות השלג לא מאפשרות לעבוד בגינה. בחורף מפנים שלג מהשבילים ומסלקים ענפים שנשברו. אצלנו צריך להתכונן בתשומת לב לקיץ. האדמה לא אוהבת להיות חשופה. היא זקוקה לחיפוי של צמחים, חציר, אבנים, כמו שאנחנו זקוקים לקרם הגנה. ההשקייה חייבת לעבוד בצורה מדוייקת, מותאמת לצמחים ולכמויות המים שהם זקוקים להם. אבל מעבר לכך הגינה שלי ואני זקוקים להכנה אנרגטית ורגשית.

אנרגיית האש של הקיץ שלנו לא תורמת בריאות לטיפוסי אש כמוני, האנרגיה שלי מתפזרת. הקיץ הלוהט מביא לעלייה באנרגיה של מלחמה. כשהיא מתבטאת במחאה חברתית זה מצוין, כשהיא הופכת לאלימות ושנאה, אנחנו בבעיה. קראתי תיקשור מעניין על היחסים בין הטבע למלחמה. כשפורצת מלחמה, אנרגיה עוברת לכל המימדים, לא רק בין אדם לאדם. לפעמים צריך אנרגיה אלימה כדי להביא לתנועה, לשינוי, אבל אצלנו האנרגיה הזו כבר עברה את גבולות ההנעה לפעולה והיא מדרדרת אותנו לחוסר איזון בין חיובי לשלילי, בין אהבה לפחד.

הטבע משמש כמתווך בינינו, בני אדם, ובין אנרגיות חזקות שמסתובבות ביקום. ללא התיווך של הטבע לא היינו עומדים בעוצמתה של השמש או בעוצמת הסערות. התפקיד הנוסף שממלא הטבע הוא לספוג את האנרגיה האינטנסיבית שאנחנו מייצרים ולתווך אותה לעולם. במקומות בהם התחוללו קרבות קשים מרגישים את האנרגייה האלימה זמן רב אחרי שהקרב נגמר. לתוך הכאוס הזה נכנסת האנרגייה המרפאה של צמחים. הטבע יכול לספוג את האנרגייה האלימה שאנחנו מייצרים אבל נדרש כאן שיתוף פעולה שלנו, אנרגטי, מחשבתי, רגשי, כדי שאותה אנרגיה תעבור שינוי ותשתחרר לעולם נקייה ומזככת. 

אם הטבע הוא התזמורת, והאנרגיה המוחזקת היא המוסיקה, אז אנחנו המנצח. תפקידנו לנצח על הטרנספורמציה, על יצירה חדשה של אנרגיה וצבע. אני הולכת לספר הקסמים שלי, שנים אני אוספת טיפים הזויים שהתגלו כפטנטים יעילים במימדים השונים של חיי. הפעם אני מכינה את עצמי ואת הגינה לקיץ, מנקה אנרגיות אלימות, מרגיעה רגשית, עוטפת באנרגייה המרפאה של האגם בתמונה למעלה. אני יודעת שהיא מרפאה כי אני יושבת על ידו לעתים קרובות ומרגישה את הצלילות שלו בעורקים. 

כרגיל, הצעד הראשון הוא הגדרת כוונה ואמונה בעצמי. כרגיל יש צורך לסלק כל שיפוט ומחשבה "הגיונית" ופשוט להתמסר. יצירתיות היא שם המשחק. ההנחיות כאן הן מסגרת ואפשר ליצוק לתוכה כל תוכן שנראה לכם. בעוד שלושה ימים ירח מלא, זמן אידיאלי לעבודה אנרגטית.

1. על נייר לבן משרטטים סכימה  של החלקה לטיהור ומניחים לפנינו.
2. מזמנים תמיכה: הישות של הטבע, זו של האדמה, מדריכים אישיים, האני העליון, מה שמרגיש נכון. 
3. מדמיינים קרן אור לבנה (הקוסמוס) וקרן אור ירוקה (הטבע) שמקיפות אותנו בקונוס של אור.
4. מצהירים כוונה: "אני מבקשת לטהר את החלקה".
5. מדמיינים מעין נייר פילטר בגודל החלקה,  עולה במאוזן מתחת לאדמה,
    דרך האדמה לגובה. הוא סופג את החלקיקים "השחורים".
6. "סוגרים" את הנייר לחבילה ארוזה ו"משליכים" אותה למימד אחר.

ההמשך הוא שחרור מאנרגיה אלימה:

7. אני מבקשת שחרור עדין וקליל מאנרגיה אלימה. רואה את האנרגיה
    הזו נאספת מעלי לענן שחור, אפשר לפעמים להרגיש את השחרור.
    שולחת את הענן למימד גבוה יותר.
8. אני בודקת שהאזור נקי, מודה ומשחררת את הישויות העוזרות, נושמת עמוק ונרגעת.

ומקווה לטוב.....

גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

גינת הקוסמת – אתר, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

גינה של קסם - חלק ב'

גידלתי פעם שיבה שצמחה למימדי ענק. שום ירק לא הצליח לגדול לידה. השיבה עשתה עבודה כל כך טובה בהרחקת מזיקים שהיא פעלה קצת כמו כימותרפיה, המזיקים נעלמו אבל איתם נעלם גם כוח החיות של כל מה שרצה לגדול על ידה. גינה של קסם היא גינה שבה הצמחים מדברים אחד עם השני, חיים בהרמוניה. בעיני זה אחד המרכיבים החשובים ביותר ביצירת גינה רבת מימדים שיש בה רוח ורגש והרבה מאד אנרגיה.

לפני שנים הייתי באזכרה בבית הקברות הותיק בחיפה. אחר כך הלכנו לבקר את קברי המשפחה. אמא שלי הצביעה על המצבות וסיפרה לי את ההיסטוריה האנושית של הקבורים שם בצורה שרק חיפאים ותיקים יכולים לספר, השכנות הותיקות מהכרמל שהתחרו למי יש בית גדול יותר, קבורות בשכנות ומתחרות למי יש מצבה גדולה יותר....הבעל, אשתו והמאהב, קבורים במרחק נוח אחד מהשני....אני כבר רואה כמה ראשים מתרוממים בעיניים נוצצות, לא זוכרת היום שמות ובכל מקרה הרכילות הפיקנטית הזאת עברה למימד הבא יחד עם השחקנים. אבל אני כן זוכרת את הקסם שביצירת סיפור מאבנים. אתמול ייצרתי סיפור כזה לבחור שטייל אתי בעכו. המחשתי לו מול הים את המצור של המוסלמים על הצלבנים, החומות הקורסות, הפחד, ריחות של אבק שריפה ודם, רעש הגלים וזעקות הפצועים, האמיצים שעוצרים בגופם את הפולשים כאשר על הרציף מעלים מה שאפשר לקחת על הספינות ומסתלקים מפה לנצח, עם חלומות מנופצים ואולי גם שמחה על החזרה הביתה.

בדרך כלל סיפור על אבנים הוא סיפור אנושי ש"מולבש" על אבנים. בגינה השחקנים הראשיים הם הצמחים. השחקנים הנלווים הם בעלי החיים ואנחנו. הגן לא מפסיק לצמוח ולהשתנות והגנן צריך להעניק לו תשומת לב תמידית. אינספור סיפורים נוצרים על הדרך, מה שמאפשר לגנן לחיות בהרפתקה מתמשכת. 

כדי לייצר דרמה בגינה צריך צבע, גובה, מרקמים שונים, אביזריםנלווים כמו אבנים, שבילים וקישוטים, אבל מעל לכל צריך צמחים שמדברים אחד עם השני,מעצימים את האנרגיה ומייצרים חגיגה לחושים. אני בעד אקלקטיות, ערוגות מעורבות של תבלינים, ירקות, צמחים רב שנתיים ופרחים עונתיים. אני תורמת כמה טיפים שאספתי במשך השנים וגיליתי שהם עובדים. 

קצת מהקשרים הרגשיים בין צמחי תבלין וירקות:

• שמיר מחזק מאד כרוב אבל מחליש את הגזר.מרווה טובה לכרוב ולגזר.
• שום טוב לשליטה במזיקים, מחזק מאד ורדים. כך גם בצל וכל בני משפחתו, וכדאי לפזר קליפות של בצל בערוגה של ורדים.
• טימין ומיורם ובזיליקום טובים בכל מקום בגינה, מרוממים כל צמח. בזיליקום מרומם מאד עגבניות.
• פטרוזיליה- הכי רחוק ממנטה, השתיים האלה מתנהגות כמו שתי פולניות אחת ליד השנייה.
• מלפפון חוגג ליד עירית ושמיר, גם בגינה וגם בסלט.

הרובד העמוק יותר הוא הקסם שיוצרים הצמחים בעזרת האנרגיה שלהם. במשך אלפי שנים השתרשו מסורות של שימוש בצמחים כדי למשוך בריאות, הגנה, שגשוג ואהבה. נהיינו קצת ציניים לגבי הידע הזה אבל אני ממליצה מאד לגשת אליו בענווה וראש פתוח. זה עובד, בעדינות ולאורך זמן, דרך תמציות פרחים, שמנים אתריים, טינקטורות ותה, שקיות בד ריחניות ועציץ שניתן במתנה לאדם אהוב.

• לימון, ורדים והדס - משפיעים על מערכות יחסים וחברות.
• נרקיס, גזר, גרניום, ענבים, פטל - מושכים אהבה וזוגיות.
• לבנדר, רוזמרין - מטפלים בבריאות כללית.
• בזיליקום, פטרוזיליה, מרווה, מנטה, תלתן ורוזמרין - עוזרים בריכוז, לימוד וקליטה של ידע.
• יסמין, לבנדר, לילך, ורדים, ורבנה וסיגליות - מביאים שלום והרמוניה. עובדים על אנרגיה נשית ומעוררים אהבה עצמית.

• גרניום לימוני ומרווה - מאזנים, מביאים ליציבות רגשית, מטפלים בדיכאון.

אלו רק כמה דוגמאות ואני מבטיחה להביא רשימות יותר מפורטות. עוד מימדים לשתילה, לבחירת הצמחים ומיקומם, מעצימים את ההרפתקה שבגינון, מניסיון.


גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

גינת הקוסמת – אתר, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

הריון, לידה ושפע

כן, אני עדיין בעניין שפע, בהמשך לפוסט שכתבתי על ניהול שפע. הירח המלא שוב כאן, הגינה שלי תוססת. היסמין שאיתו יש לי אישיו לא פתור (לא מצליחה לגדל יסמין!) התחיל להוציא עלים חדשים לאחר חודשים של גסיסה איטית. ההדס לצערי הלך לעולמו, ינוח על משכבו (ערימת הקומפוסט) בשלום. אבל היסמין משמח אותי במיוחד. אני רואה באנרגיה הנשית שלו השתקפות של עצמי ועצם זה שהוא מתחיל להוציא עלים רעננים מתוך גבעול דק ומיובש משקף לי רעננות חדשה ופוריה בתוכי. תחושה של שפע. עכשיו שלמדתי לצלם בטלפון, יש גם תמונה...

אני מרגישה כאב בזרוע הימנית כבר כמה זמן והשבוע נוסף לזה כאב בקרסול הימני. הטרחתי את עצמי לטבעון לטיפול אצל עדי ליאל (מטפלת ברפואה סינית, פיזיותרפיה, קינסיולוגיה ועוד סוכריות טעימות, רב תחומית ונהדרת). את החלק הפיסי יכולים לספק הרבה מטפלים. לתובנות והחיבור המיוחד ביניהן צריך הסתכלות "אחרת".

צד ימין של הגוף מתחבר לאונה השמאלית, לאקטיביות, חשיבה מנטאלית. הוא מתחבר אצלי לפעולה בעולם הפיסי. צד שמאל מתחבר לאונה הימנית, לאינטואיציה, לידע שבא ממקור "אחר", חלומות, תחושות. שנים סבלתי מכאבי ברך וקרסול שמאליים אבל עם השנים, ככל שאני מדייקת את התיקשור שלי, את ההתנהלות במרחב הפיסי, נעלמו הכאבים לחלוטין. בשנה האחרונה סבלתי קשות מכאבי קרסול וזרוע ימין וזה מתקשר אצלי לשינוי ועשייה חדשה בעולם הפיסי. זה הזמן לדייק את זרימת האנרגיה, בתוך הגוף, בעשייה, בתרגום לשפע פיסי. 

גוף האישה הוא כמו נבל בעיני. מקור העוצמה שלנו הוא בכוונון של עוצמות גופנו, והתאמה שלו למחזורים של הטבע. קצת קשה להסביר את המשפט הזה אבל אני מקווה שהוא יותר ברור אחרי כל הפוסטים שהזרמתי לכאן בחודשים האחרונים. דרך העוצמה הזו אנחנו מייצרות את המציאות שלנו. הגודש שאני מרגישה בצד ימין מצביע על זרימה לא מאוזנת של אנרגיה בתוכי והסמליות של הצדדים מספקת רמז לסיבה.

וכאן אנחנו מגיעים סוף סוף לשפע. עדי הצביעה על הקשר בין האנרגיה שעוברת בגוף לאנרגיה שמתממשת בחיים בצורה של מתנות פיסיות: כסף, שפע של עבודה, אירועים חברתיים וכו'. הנה התובנה החדשה שלי לגבי ניהול שפע:  אנחנו יכולות להשפיע על איכות המציאות שלנו דרך סוג האנרגיה שאנחנו מביאות לעולם. אנחנו יכולות לבחור. 

שפע דרך תדר זכרי מלווה בהרבה עשייה, הרבה פעילות, הרבה אנרגיה. שפע דרך תדר נשי דורש הרבה יותר סבלנות, התמסרות, פחות עשייה ויותר פתיחה לקבלה. מסקירה מרפרפת של הטיפולים בקליניקה בחודש האחרון אני מגלה שטיפלנו הרבה בנושא הזה, גם אם במלים אחרות. הנשים שסביבי מאד אקטיביות וטרודות, מנהלות על שמבזבזות הרבה אנרגיה בנתינה, בעשייה, בשליטה על האנשים שסביבן. האתגר שלנו הוא להוריד את מפלס ההתרוצצות, לפתוח את הקבלה ולייצר את אותו שפע במינימום מאמץ פיסי.

השאיפה שלנו היא לשכפל לעולם החיצוני את האנרגיה הפנימית של הביצית, של הביוץ. במליאות, בנוכחות של מלכה על כסאה, לייצר תנועה שמשנה עולם דרך תדר של מחשבה ותמונה פנימית. אנחנו נמצאות בהריון פוטנציאלי כל חודש. לפחות שבועיים מכל מחזור מוקדשים לאנרגיה של הריון, של יצירה. גם כשהמחזור נפסק זה לא אומר שצריך לוותר על התנועה הזו. אני מתכוונת ליהנות מאנרגית היצירה ההריונית הזו עוד 40 שנה, ללדת את הרעיונות שלי לפחות עד אמצע האלף ולראות אותם הופכים לשפע פיסי ממשי שמאפשר לי חיים מלאים, רגועים ומרתקים. 

הריון ולידה מחזוריים, תחושה של התרגשות, התפעמות, של יצירה חדשה, בלי הכאבים הפיסיים, בלי הבחילות. כמה מכן לא קונות את זה בשתי ידיים?   
        

גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

גינת הקוסמת – אתר, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.