חזרתי אתמול מסדנה בנושא תקשורת מקרבת. האמת, עזבתי באמצע מאוכזבת וזה באמת דבר שלא קורה לי. עזבתי בהחלטה של רגע, זרקתי את שק השינה והתיק למכונית והתחלתי לנסוע. בדרך עיבדתי בתוכי את 24 השעות שביליתי שם ואתם זוכים לסיכום ולמסקנות. אני כבר מתה לקרוא את מה שאני כותבת כאן מהבטן, אולי זה יעשה לי יותר סדר בראש.
המקום: חווה אקולוגית אקו מי, צומת אלמוג, צפון ים המלח. מקום קסום, מושקע ומטופח. מזרונים ושקי שינה, תשומת לב מירבית לשירותי קומפוסט נקיים, אוכל טוב, מתחמים נוחים לרביצה, המון אהבה ורצון טוב להנעים, ליצור מרחב מפנק ועוטף. 10 מתוך 10!
הסדנה: תקשורת מקרבת לפי שיטתו של מרשל רוזנברג. טכניקה של בחינת הצרכים שלנו והעברתם בצורה ברורה ורגישה לצד השני. מקווה שהבנתי, לא ממש ברור לי איך זה עובד וזה לא הכלי שלי (שכלתני מידי לטעמי, מעבדתי מידי). בפינדהורן פגשתי מישהו שעושה עבודה נהדרת בטכניקה זו עם ילדים אלימים בברזיל, בעידוד ומימון בתי המשפט והממשלה (נמאס להם לשלוח ילדים לכלא בסיטונות), כך שיש לי כבוד רב לטכניקה הזו.
המרחב האנושי: סוף שבוע של נשים בלבד. 70 נשים מלאומים שונים - ישראליות, פלסטינאיות (לא הרבה), אירופאיות, אמריקאיות. שלוש מנחות - שתיים ישראליות ואחת שבאה מארה"ב. כולן ידועות ווותיקות.
עד כאן התיאור הכללי. מרגע זה אני דורכת בזהירות. המרכיבים שנזרקו לקדירה היו טובים וכללו ידע מקצועי, רצון טוב והרבה נשים נעימות ואינטליגנטיות שבאו לדבר, לתקשר, להתפתח. זה לא עבד, וזו לא הייתה רק התחושה שלי. לא עשיתי מדגם רציני אבל דיברתי עם לא מעט שחוו אותה חוויה: משהו כאן לא התרומם, לא תפס, לא התחבר. אני מנסה להבין מה קרה שם.
אני חושבת שהולכים לסדנאות כדי לחוות את האנרגיה, לא כדי ללמוד חומר עיוני. את זה אפשר לקרוא בספר. כשהבנתי שאני לא ממש מתחברת לחומר העיוני, עשיתי סוויטץ' בראש והתחלתי לשים לב לתחושות. ביומן שלי כתבתי אחרי כמה שעות שאני עוד לא שותפה פעילה ולא מרגישה רצון להיות שותפה פעילה. זה באמת נדיר אצלי שאני לא צוללת גוף ונפש לפעילות. התחושה שלי הייתה של כבדות, נירפות, עייפות, התפזרות. לא הצלחתי למרכז ולקרקע את עצמי. נשים שדיברתי איתן שיקפו לי את אותה תחושה וגם המנחות לא נראו לי לגמרי ממוקדות.
בענווה והרקנת ראש אני מתוודה כאן בפני העולם: הייתה חסרה לי האנרגיה הזכרית, הפלפל שלה, אפילו קצת תוקפנות. משהו באנרגיה הנשית, שהיא פאסיבית בבסיסה, במיוחד אצל קהל גדול של נשים שבאות מ"אנרגיה נשית" (תרכובת של ניו אייג', קבלה וחמלה, אי רצון להתעמת, רכות וכו' וכו'), הביא את חלקנו למעין תרדמת. פספסתי כאן בענק. לא הצלחתי לגייס כוחות לומר את מה שאני מרגישה. כשניסיתי, הייתי כל כך מודעת לכל מילה שיוצאת לי מהפה (כדי לא להעליב, להיות רכה, לא תוקפנית), עד שאיבדתי את הניקיון שלי והמנחה שלנו לא קלטה את המסר. מתוך הנירפות, מתוך חוסר רצון להילחם (כי אנחנו באות מאנרגיה נשית של שלום, קבלה, חמלה ותקשורת מקרבת...), בחרתי לעזוב. לא היה לי כוח ללכת לדבר בארבע עיניים עם המנחות, לבקש דיון על מה שקורה. פספוס.
בהסתכלות לאחור אני חושבת שבאתי עם קורטוב של התנשאות: אנחנו נראה לכם, זכרים תוקפניים, איך מביאים שלום, איך נשים מתקשרות עם נשים, אם רק תתנו לנו לנהל את העניינים.... כבר המחשבה הזו טומנת בחובה פוטנציאל לאסון....יש בה תוקפנות ושיפוט שאף פעם לא עומדים במבחן המציאות. מגישה כזו אפשר רק להתאכזב. אני משחררת כאן ועכשיו.
בכל זאת, אנרגיה נשית יכולה לתעתע. היא יכולה ללכת לגובה, לעוצמה, לידע של האישה החכמה. היא יכולה לרדת הכי נמוך לקטנוניות ורכילות, לנירפות ופאסיביות.
אם היינו מרשות לעצמנו להיות אמיתיות, היינו רואות שם יותר תוקפנות, יותר "חוצפה", יותר רגש ו"דם". האנושות היא כמו פרפר. בלי שתי הכנפיים שלה, זכרית ונשית, היא לא תוכל לעוף. אני ממש לא מטיפה לאלימות אבל לפעמים תוקפנות במידה שמה גבולות ברורים. כעס במידה יכול להיות דבר טוב, מעורר לפעולה, לשים גבולות כשחודרים לנו למרחב הפרטי, כשמקפלים אותנו למטה. פחד במידה הוא דבר טוב, הוא מעורר זהירות, עצירה ובחינה מחודשת. כמו תבלין חזק - מעט ובמידה. מעבר לכך - אנחנו בבעיה.
אני קוראת את החוברת הקטנה שקיבלנו. בעמוד 6 מטפלים באמירת "לא". ההנחיה: אמור מה הצרכים שלך, אמור למה אתה מוכן לומר "כן", אל תשתמש במילה "לא". זה מעורר בי התנגדות. המון מלים ומעקפים כדי לא לומר בצורה הכי נקייה וברורה "לא"!
לפעמים הריפוי הכי טוב, מציאה מחדש של המרכז שלך, הוא פשוט לומר "לא" חזק, תוקפני משהו. לפעמים זה עושה תחושה כל כך טובה בבטן. לא! לא מתאים לי! לא בא לי! כבדו את הגבולות שלי! אולי פעם, מתישהו, אסכים לדבר, להסביר. עכשיו אני אומרת "לא"! ואני מקבלת באחריות כל תגובה שתבוא בעקבות ה"לא" הזה. התקשורת הזו אולי לא מקרבת אבל היא בהחלט מכבדת. לעתים גם מחזקת.
אני חושבת שהעיקר בתקשורת מקרבת הוא לדבר מהלב, לבטא רגשות, לדבר ממקום של "אני" ולא להטיף ב "אתה...". בחדר העבודה שלי תלוי מאמר שנקרא "איך מפסיקים את מעגל הדמים" ומדבר על שבטים בפרו שכל מו"מ לפתרון סכסוכים בין שבטיים, היה נגמר בהרוגים ופצועים. מועצה עם נציגים מכל השבטים החליטה לתת לנשים לנהל את סיום הסכסוכים הבין שבטיים. רק נשים, כי, לדבריהם, כאשר מעמידים מספר נשים בין הרבה גברים הן נוטות להפוך לגבריות. כך קם ונהייה מהפך חברתי: המלחמות הופסקו, הישיבות הסתיימו בהבנות, קמה תקווה חדשה.
המהות הנשית של רחם ורחמים, מתגלה כאן בגדולתה. יחד עם זאת, אני לא יכולה לוותר על קמצוץ מהתבלין ה"זכרי" כדי להניע תהליך, להתקדם קדימה. כמו כל דבר אחר , גם המהות הזכרית התוקפנית נולדה מהרחם הנשית, גם היא חלק שלנו שראוי לכבד.
על שתי הכנפיים של האנושות כתבתי למעלה...וחוץ מזה, תמיד אהבתי תבלין של גברים...
היום הבנתי כמה אני טובה בניהול משברים וחוסר וכמה אני גרועה בניהול שפע. התובנה נפלה כמו נעל בראש כאשר עמדתי מול השמיר שצמח למימדים מפלצתיים והרגשתי אי נוחות קלה מההשתוללות שלו. כל החורף חגגתי עם שמיר טרי והכנתי תמצית מהפרחים שלו אבל שמתי לב שאני לא ממש מפרגנת לו את השמחה בה הוא מתפשט לגובה ומשתלט על המרחב של הנענע והעירית.
אני בתקופה נפלאה של זרימת שפע מכל הכיוונים. הרבה רעיונות ומיזמים חדשים, ופוטנציאל השתכרות עולה, שלווה ובריאות, שינה טובה והרבה אנרגיה. התכווננתי ועבדתי קשה כדי להגיע למקום הזה. עשיתי כמה קפיצות אמון ושינויים בשנתיים האחרונות. אני שמה לב שיש בי אי נוחות מסוימת ואני מתחילה לחפש "צרות"....הגנים הפולניים?
אתמול נדלקה נורה צהובה במכונית. טוב שיש ספר רכב, הנורה היא נורת אזהרה כללית ויש לנסוע למוסך כשהיא נדלקת. אם היא מהבהבת זה בכלל נורא אבל למרבה השמחה היא נשארה קבועה. מאחר ואני נוטה לראות כל דבר כסימן ורמז לבאות, הלכתי לבדוק בתוכי איזו נורת אזהרה דולקת שם בפנים. כן, יש שם תחושה קלה של "יותר מידי" זורם לי, תחושה של איבוד שליטה קל, אני מרגישה במעין מערבולת של עשייה ורעיונות ואני נסחפת בה, לאן שהיא מובילה אותי. מצד אחד נהנית מאד להתמסר, מצד שני קשה קצת לשחרר את הצורך לשלוט בזרם ולנהל אותו בדרכי ובקצב שלי.
אבל זה בדיוק הקטע של "ניהול שפע", הוא דורש הסתגלות לחוקים חדשים. כרגיל הגינה עומדת שם כמראה. היא בריאה ופורחת אבל היא "במידה", ב"גודל מתאים", כאילו שמתי עליה מכסה. למרות שהיא לא ממש מסודרת ובטח לא נקייה מעשבים, הגינה שלי מרגישה לי כמו ילדה מחונכת שלא מעיזה להתפרע. העצים כבר יכלו להיות גדולים יותר, חזקים יותר, הפרחים יכלו להיות יותר עשירים בצבע וצורה, וכולם יכלו ליהנות יותר מהגשם והשמש שנופלים עלינו השנה בשפע נפלא. וכשהשמיר מתחיל להשתולל ולשמוח, אני עושה לו "נו נו נו" באצבע מטאפורית במקום לשמוח שטוב לו וללמוד ממנו לקבל ולגדול למימדי ענק.
אנחנו רגילים לנהל אוברדראפט, משברים, לפתור בעיות. אנחנו מתקשים לנהל שפע. יש אין ספור סיפורים על זוכי לוטו שאיבדו הכל, אנשים שמכרו סטרט אפ והם אומללים ולא מוצאים את עצמם. נדרשים כאן כללי התנהלות שונים.
בגינה שופעת יש דו קיום בין כל האלמנטים ויש מקום לכולם,
גם לעשבים ה"רעים" שבעצם עוזרים להעלות את רמת החנקן
באדמה וזה דבר חשוב וטוב. כדי ליצור גינה של שפע צריך הגנן לראות את התמונה הגדולה, לבנות מבנה פיסי שיתמוך בצמחים (ערוגות, שבילים, מקורות מים,בתי האכלה). אחר כך צריך לרדת לפרטים הקטנים, סדר וארגון, כל דבר במקום המתאים לו. השתילה באה מתוך רגש ואהבה, היענות לצרכי השותפים השונים בגינה. לבסוף באה ההתמסרות והאמונה באלכימיה שתיווצר מסך כל המרכיבים. לעולם אין לנו שליטה על התוצאה אבל אפשר לעבוד עם כל תוצאה, לשנות, להעצים.
החיים שלי: ראיתי את התמונה הגדולה, החלום, החזון. אני בונה בתשומת לב את המבנים הפיסיים שיכילו את האנרגיה החדשה הזו, יתנו צורה לרעיונות. אני באה מאהבה והקשבה (ועוד יש מקום לשיפור...). הגיע שלב ההתמסרות. מה שיהיה, יהיה....
אנחנו מבזבזים כל כך הרבה זמן וכסף כדי להבין את משמעות הדברים. בהרבה מקרים התשובה היא "אני לא יודעת"! הפיתרון היחיד הוא להתמסר, ללכת בעקבות החלומות שלנו.
ב- 20 למרץ יחול יום השוויון, יום ולילה שווים באורכם. מרגע זה מתארך היום ומתקצר הלילה, תקופה של צמיחה, התרחבות והכנסת שפע לחיים. בזיליקום משוייך לשפע כספי (ולפסטו נפלא ולעגבניות...), מליסה משוייכת להצלחה (ולתה מרגיע ומשמח), גזר מתקשר לפוריות. לשתול אפילו בעציץ קטן, העיקר להכניס את האנרגיה הזו לקדירה שנקראת חיים.
קומפרי. לא ממש מוכר בארץ אבל צומח פרא באירופה.מטפל בפציעות (חיצוני), מעודד התחדשות רקמות, מקל על גירוי של העור (חיצוני), מרכך ומלחלח.
כבר מזמן רציתי את הצמח הזה בגינה שלי אבל לא מצאתי אותו במשתלות וגם שאלות בפורומים של גינון לא הניבו תוצאות טובות. הייתי תחת האשלייה שזה אחד מאותם צמחים שגדלים רק בחו"ל עד שקראתי בקיץ שבעצם הצלבנים הביאו אותו מארץ הקודש, ועם התובנה שבעצם הוא "שלנו" נפרש לפני הסיפור של הארץ הזו.
קומפרי הוא צמח הריפוי האולטימטיבי, הוא עשיר בקלציום, אשלגן, ויטמינים וזרחן, מטייב את האדמה ונוהגים לשים אותו גם בקומפוסט כדי לשפר את איכותו. צמח רב מימדי שמזין אותנו ואת האדמה, את הצמחים ואת בעלי החיים. בפינדהורן ראיתי בחור שנקע קרסול שהתנפח למימדי ענק. מישהי רצה לגינה, קטפה עלי קומפרי והשרתה אותם במים חמימים למיצוי. אחר כך כרכה את העלים הרטובים על הקרסול הפגוע ועטפה בקומפרס מחליטת הקומפרי. הטיפול הזה בתוספת הילינג מידיים חמות ומרפאות - הבחור עמד על הרגליים למחרת. זהו. נשביתי בקסמי הקומפרי לנצח.
אני חופרת שוב בעניין אנרגיית הריפוי בארץ הזו. כבר כתבתי בפוסט על "אבלון" שהעולם מלא ב"כיסי ריפוי" כאלה שצריך רק להתחבר אליהם ולהתמלא. חלקם ידועים כמקומות עלייה לרגל, חלקם ידועים פחות. במסע שמאני שעשיתי בקיץ, הזדעזעתי לראות שאצלנו אין כיסי ריפוי (בדקתי פעמיים). יש אנרגיה רוחנית חזקה שעולה למעלה אבל אין אנרגיית אדמה מרפאה ברוח מה שתיארתי בפוסטים הקודמים. ציטטתי מתוך תקשור שקיבלתי:
"....הארץ שלכם עולה מצד אחד לשמיים ומצד שני מאבדת את הקשר לאדמה, לכן היא נלחמת עליה כל כך קשה. כיסי אנרגיית הריפוי שהיו באזור אבדו מזמן, התרוקנו מתוכנם. היום צריך ליבא אנרגיה כזו ו"לשתול" אותה באדמה. תיעשה עבודה רבה בעתיד לייצר שוב כיסי אנרגיה כאלה ברחבי הארץ, שיזינו את עצמם....."
כשנעלמו כיסי הריפוי נעלמו צמחים מסויימים ובעיני יש קשר הדוק בין היעלמות האנרגיה המרפאה והיעלמות צמחים מסוימים. אני רוצה לאזרח שוב את הקומפרי. השאלה היא אם הוא רוצה להתאזרח....
הביאו לי שורש קומפרי בנובמבר ושתלתי אותו בטכסיות בגינה. הזנתי אותו בקומפוסט, התחברתי במדיטציה, בדקתי אותו כל שעתיים. נראה היה שהוא שמח וטוב לב. בימי החורף המשובללים אני נוטה להניח לגינה ולהתמקד בפוך. לחרדתי, עם חזרת השמש לחיינו, גיליתי שהקומפרי איבד את רוב עליו (למעט עלה וחצי אכולים) וכוח החיים שלו הולך ודועך, בתמונה הפנימית שלי שווה ל- 40%.
דבר ראשון טפטפתי סביבו את תמצית פרחי הקומפרי שעדנה ואני הכנו באלוטמנט בלונדון, שירגיש בבית...
כבר מזמן איבדתי רסן בכל מה שקשור לעבודה אנרגטית הזויה, תוצאה של ההצלחות והכשלונות של השנים האחרונות. אם יהיה בי האומץ לפרסם את הפוסט הזה (אם אתם קוראים כנראה שהיה לי...), אחשוף כאן הליך טיפולי נפלא שמחבר לישויות הטבע והולך ככה:
1. נשימה עמוקה והרפיה מול הצמח או ייצוג שלו (ציור למשל).
2. התכוונות: אני רוצה לפתוח קונוס (מערבולת מאוזנת של אנרגיה
מודעת, קצת כמו שיחת ועידה).
3. מזמנים את הישויות השונות: הדווה (הישות הגבוהה של הצמח),
פן (אל הטבע), קבוצת ישויות שנקראת "האחווה הלבנה"
(שום קשר לקו קלאס קלן....) ואת ה"אני הגבוה" שלי.
4. מאזנים ומייצבים את הקונוס, אפשר ממש לראות את זה בלבן
או רק לתת לתחושה להוביל.
5. עושים את העבודה.
6. מודים ומשחררים כל ישות בנפרד וסוגרים את הקונוס.
מהספר Perelandra Garden Workbook. כבר הזכרתי אותו בעבר, לא תורגם לעברית אבל יש אתר וסרטונים של הגן הזה ביוטיוב.
אז דיברתי עם הקומפרי, כמו שמדברים עם חבר. טיפלתי בו בביו אורגונומי, כמו במטופל בן אנוש. ביקשתי ממנו להירתם למשימה של החזרת הריפוי לארצנו, אותה אנרגיה שאצורה באדמה ובעזרתו ובעזרת אחרים נשחרר אותה לעולם. התאמתי את הפעימה שלו לשלי והבנתי שפחדיו הם פחדי, והוא מראה שלי באופנים שונים.
5 ימים אחרי, אני מגלה מילימטרים של עלה חדש. בתמונה הפנימית שלי הוא עלה כבר ל- 70% כוח חיות. חזרתי על ההליך היום, כבר יש לי תחושה שהוא עלה ל- 80%. האם ימשיך לעלות? יתחזק? אני נאלצת לשחרר בצער רב ולתת לו להחליט. אני כל כך מקווה שיסכים...
מעודדת מהצלחתי, הלכתי לעשות את אותו הליך ליסמין. כבר כתבתי בפוסט "גינה של רגש" על היסמין שהתאבד מול האנרגיה הרגשית הנמוכה שלי. זה כבר יסמין חדש וגם הוא (היא? זו אנרגיה נשית...) לא ממש מלבלב. גם פה ראיתי את המראה שלי, הפחד מהעוצמה הנשית המתחזקת שלי, הרצון להתרחב ולהביא את הידע לעולם מלווה בחששות. התאמתי פעימת לב שלי ללב היסמין והעצמתי את שנינו באנרגיה כתומה מהאדמה (כבר כתבתי בעבר על ההליך הזה).
מספיק להיום, הולכת לאכול צהריים...
