כשפיטר ואיילין קיידי החלו לחיות פה (פינדהורן..) בקרוון, עם שלושה ילדים וחברה, דורותי מקליין, הם ראו בזה כורח, עניין זמני, עד שימצאו עבודה ויעבור לגור בבית "נורמלי". מאחר וכסף לא היה והם היו צריכים לאכול, הם שתלו גן ירק. מזה התחילה פינדהורן. השבוע עבדתי בגן הזה, בו עומד עדיין הקרוון ומשמש כמשרד. גן מדהים שגדלים בו בערבוביה ירקות, פרחים ועשבי מרפא. כבר כתבתי בעבר איך הם לקחו אדמה חולית דלה והפכו אותה לגן פורח שהביא תוך שנה לעלייה לרגל של גננים מכל בריטניה.
פיטר קיידי מספר בביוגרפיה שלו על שבועות של אבטלה שהפכו לשנים, על מאות ראיונות עבודה שנכשלו. איך תמיד קרה משהו שמנע ממנו להגיע לראיון. זמן לא היה חסר לו והוא השקיע את זמנו בגינה שסביב הקרוון. איילין ודורותי תיקשרו מידע מעולם הדוות, אותן ישויות טבע שדורותי תיקשרה (שתיהן הוציאו ספרים רבים על הנושא) ופיטר תרגם את המידע לעבודה פיסית, מאורגנת ומקורקעת. אחרי כמה שנים של אבטלה נינוחה בגן הגיעו רשויות הרווחה. הם לא יכלו להבין איך אדם עם כישורים כשלו, קצין בכיר בחיל האוויר הבריטי, מנהל מצליח של מספר מלונות, לא מוצא עבודה. החוקר שהגיע קיבל סיור מודרך עם הסבר על ההנחיה הרוחנית שאיילין מקבלת מאלוהים ודורותי מישויות הטבע. בסוף הסיור הוא שאל:" האם היית אומר שאלוהים מונע ממך לקבל עבודה?" פיטר המופתע גמגם "כנראה". "אם ככה", אמר החוקר, " אם נפסיק לשלם לך דמי אבטלה, אלהים מן הסתם ידאג לך." וזה מה שהם עשו, וזה מה שאלהים עשה.
הסימנים היו שם כל הזמן אבל רק אקט ברוטאלי מהרשויות הכריח את פיטר קיידי לשנות את נקודת המבט. מרגע שהפסיקו לשלם לו את דמי האבטלה, התחילו להגיע תרומות, הספר הראשון של איילין פורסם והתחיל להכניס כסף, החלה להתהוות קהילה ואנשים התחילו להגיע ללמוד. השאר היסטוריה...ממשיכים פה בקו שהתוו המייסדים: קודם חולמים, אחר כך קופצים למים ומבצעים, בסוף מגיע הכסף ותומך בחזון.
התחלתי לאמץ את המסלול הזה לפני שנים. בהתחלה בהרבה פחד, אף פעם לא קל לקפוץ לחושך רק כי זה מרגיש נכון. איכשהו זה תמיד מסתדר. כשמשהו מרגיש נכון, אבל באמת נכון, אחרי שאני מפרקת עד כמה שאני יכולה את החשיבה והאגו, איכשהו זה מסתדר. אפילו הקיץ הזה, שאיננו זול, הסתדר במפתיע ובשפע (ותודה לביטוח לאומי שנזכרו להחזיר לי הרבה כסף....).
כשהתחלתי את תהליך המודעות שלי לפני 18 שנים, חוויתי תחושה משכרת של חופש, של יכולת אינסופית ליצור מציאות. סימה, המורה הרוחנית שלי אז, הזהירה אותי מפני היתקעות באשליה. לא הבנתי אז למה היא מכוונת כשאמרה לי שככל שמקלפים את הקליפות ומגיעים לליבה, הדרך נהיית יותר מדויקת וחופש הבחירה קטן. היום זה כל כך ברור. לא מתחכמים עם הקוסמוס.....היעוד שלי נהיה מזוכך וברור, אם אני סוטה מעט אני מקבלת מכה קלה בכנף שמחזירה אותי לליבה שלי. אני כבר כל כך מתורגלת לשים לב לסימנים שתודה לאל הפסקתי להביא את זה בכאבים פיסיים חזקים או במכות לכיס. יש חופש עצום בלהגיע למקום הזה של קבלה, התמסרות, של להיות. השפע מגיע בהמון צורות, בפיסי, ברגשי, בגדילה רוחנית.
הקיץ הזה הוא קיץ של קרקוע. החזון שעלה לי, התמונות שרצות לי מול העיניים כבר כמה שנים, הופכות למציאות. בלי מאמץ, להיות, לזהות את האנשים שבאים מולי ואמורים להיכנס לחיי, את השערים שנפתחים כדי שאכנס דרכם. מבחינה זו פינדהורן היא המקום להיות בו. אני לא אומרת שהם המציאו את זה אבל הם בהחלט מממשים בהצלחה את ההתוויה:
לחלום, לקפוץ קפיצת אמון, להתחיל פעולה, התמיכה הפיסית תגיע.
הפחד מהתרסקות קיים תמיד. אני מודה שלא כל קפיצות האמון שלי מוצלחות ב- 100% . במקרה כזה צריך לדייק, להיכנס לתוך עצמי ולבדוק חלקים מהתכנית. בשום אופן לא מוותרת על הדרך הזו. ההיפך מפחד זה לא אומץ, ההיפך מפחד זו אמונה.
אני נמצאת כאן ברחם, בסביבה מחבקת ומפרגנת. המימוש מתחיל תמיד בבית אבל אני מקווה שאני מכינה את עצמי היטב. כבר רואה את השינויים שאני עומדת לבצע בחיי, בהחלט מאתגרים. אני כל הזמן שומעת לא להתעסק ב"איך", להתמקד רק ב"מה". בינינו, עם 6 שעות עבודה בגינה ביום ועוד הרבה פעילות מעבר, אין לי כוח להתעסק עם כלום, עד ספטמבר אני בחופש מהעולם החיצון.
חודש לא כתבתי. נבלתי ככל שהתגבר החום והשתבללתי לתוך עצמי. המעיין שזרם דרכי כל החודשים האחרונים, התייבש. ניצלתי את חודש יוני לאסקפיזם מוחלט, סרטים וסדרות טלביזיה עם הרבה גשם ודשא (דנטון אבי, חובה לחובבי טירות וגנים אנגליים...). כמובן שסקוטלנד לא מאכזבת, יש לי פה שפע של גשם, לצערם הרב של הגננים שעובדים איתי. אם ישראל משויכת אצלי ליסודות האוויר והאש, סקוטלנד היא בבירור יסוד המים והאדמה, וכרגע אני צריכה את השקיעה הנעימה לתוך האדמה והחיות של המים.
החיים בקהילה רוחנית מרגיעים במיוחד. יש משהו בסדר יום קבוע, נטול דאגות קיום. כשאני משוחררת מכל מטלה הקשורה בארגון חיי, החל בקניות בסופר, דרך תשלום חשבונות וכלה בדאגה למכונית, מתפנה המון אנרגיה שמתועלת לגדילה מבפנים. אי אפשר להאשים אותי שחיי היום יום שלי קשים, אבל גם המעט הזה גוזל אנרגיה שיכולה להתממש בצורה הרבה יותר יצירתית. זו הסיבה שאנשים הולכים לרטריט, אלא שבשבילי רטריט שכולל עבודה פיסית בגינה, ידיים שקועות באדמה רכה כמו חמאה (המים...המים...) והרבה ירוק, אלו המרכיבים לתבשיל משובח.
כאן, יותר מכל מקום אחר, צריך להיות בהרמוניה עם הטבע, מזג האוויר הוא המלך. כשיש שלושה ימים יבשים הגננים רצים לקצור דשא ולשרוף גזם. את המדורה משאירים ללא השגחה, מה שמעלה בי התנגדות עזה. הם די מופתעים כשאני מעלה דאגה לגבי שריפה. יהיה נס אם יצליחו לשרוף את הערימה מאחר והכל כל כך לח, אין חשש להתפשטות האש. הגשם חזר וזה הזמן לעבודות סביב החממה. חבל לבזבז ימי שמש בעבודה בפנים. מצד שני, כשעובדים עם חליפות אטומות הגשם הרך דווקא די נעים.
זו קהילה שחיה על יסודות רוחניים. אתה לא חייב להשתתף במדיטציות המונחות שמתקיימות ב - sanctuary אבל זו דרך נעימה להתחיל את היום. יש מספר מעגלים שבהם אני מתפקדת ובתוכם מספקים לי ולאחרים את ההזנה לעבודת מודעות. המעגל הראשון הוא העבודה. בין אם בגנים השונים, במטבח, באחזקה או במשק הבית, כל מחלקה מייעדת את יום רביעי לעבודת מודעות מחלקתית. מדיטציה מונחית קושרת את החדשים לרוח הקבוצה ומשחררת בברכה את העוזבים. אני מוזמנת לקחת קלף מלאך, מזמינים אותי לאמץ את התכונה הכתובה עליו לחודש הקרוב: Trust , אמון. זה מתאים למה שעלה במדיטציה שלי, למה שעלה לאחרים לגבי, תואם את התחושות שלי לגבי החודש הקרוב, את החלומות העמוקים והמשמעותיים שאני חולמת כל השבוע. 4 ימים כאן והעולם הפנימי שלי מתהפך...
המעגל השני הוא קבוצת ה - Living in Community Guests - הקבוצה אליה אני משתייכת. זו איננה סדנה. זו אפשרות להיות כאן חודש או יותר, להיות חלק מהקהילה. הקבוצה מקבלת ליווי והנחיה והבוקר עבדתי עם אליזבת, אחת המנטוריות שלי, על התכווננות לחודש הקרוב. מפגש של שעתיים שהחל במדיטציה מונחית, תמונות פנימיות ותרגומן למלים, מוליד כוונה, Intention , שתלווה אותי בחודש הקרוב. כדי לתמוך בכוונה מציעים לי להוציא 4 קלפים: קלף תובנה שמראה לי היכן אני בתהליך, קלף תובנה שמראה לי מה יכול לחבל בהגשמת התמונה, קלף תובנה נוסף שמראה לי מה יכול לנטרל את ההתנהלות החוסמת, קלף מלאך עם תכונה מלווה. כרגיל הכל יוצא מדויק. הכוונה הזו היא משהו חי, תוסס, נוכח. מניסיון אני יודעת שהיא תלווה אותי כל החודש ו"תפיל אסימונים" שישנו מציאות כשאחזור הביתה, אולי אפילו קודם.
התחלתי לאמץ את השיטה הזו גם בחיי היום יום. החוזה ביני ובין העולם השתנה בשנים האחרונות ובמקום לחפש תשובות מסביב, אני מוצאת אותן דרך כוונה ככל שאני הופכת מדוייקת יותר. דיוק, זה שם המשחק.
אבל מעבר לעבודה הרוחנית, יש כאן הרבה מאד פיסיות. יש פה קהילה משגשגת שלא מפסיקה לגדול ולעורר הדים בעולם, אלפי אנשים שבאים לתקופות קצרות כל שנה, כמה מאות שחיים פה קבוע. הרבה שאלות לגבי הדרך, שינויים הכרחיים ויזומים. אני אוהבת את השילוב של ארציות מעשית עם כלים רוחניים, מודעים. כל מה שהקיבוץ יכול היה להיות ולא נהיה. אולי היום, עם הטרנספורמציה שרבים מהקיבוצים עוברים, יהיה מקום למימד רגשי - רוחני מפותח יותר.
הגשם חזר ותכניותי לצאת לטייל נידחות לטובת הפוך....
