זמן כפול איטיות = תקשורת.
את המשוואה המקסימה הזו כתבה רינת לפידות, מגשרת משפחתית וקהילתית (חפשו בפייסבוק) , בניוזלטר מקסים, והיא ליוותה אותי בעבודה בגינה היום. כשאני עובדת בלי אג'נדה ובלי מטרות ויעדים, הקצב יורד, והתקשורת שלי עם כל צמח נהיית איכותית יותר, ויסלח לי הלבנדר שתלשתי בטעות כשהראש שלי היה בעננים.
הימים שאחרי גשם הם תמיד ימים קסומים וזכים. האור הרך של שעות אחר הצהריים המוקדמות מזכיר לי את ציורי הנוף של ההולנדים מהמאה השבע עשרה, עם היכולת שלהם ליצור רכות כזו באור, אבל כשמגיעים לצפון אירופה מבינים שהם בעצם ציירו את מה שהם ראו, האור הרך מובנה בנוף.
ירח חדש, זמן לשחרור החודש הקודם וקבלת החלטות לגבי החודש הנוכחי. כל מה שיוחלט ויכוונן בימים הקרובים, יגיע לשיאו בירח המלא בעוד שבועיים. כשאני עובדת באיטיות אני גם מתקשרת עם עצמי, מעבדת את מה שהיה השבוע וחולמת על מה שיהיה ובין לבין נהנית רק להיות. איזה פער בין השלווה שאני חווה הבוקר לבין התמונות והקולות שעולים מהדרום. כרגיל אני מזדהה עם כל הצדדים, והאלימות החיצונית שבאה אלי דרך הטלביזיה מהדהדת בפנים עם תהליכים שאני עוברת עם עצמי.
בזמן האחרון אני קצת בטטית, ועד לפני כמה ימים הייתי די מתוסכלת מזה. אני מרגישה כמו משפך עם שני פתחים, פתח עליון רחב שמכיל את התכניות שלי, פתח תחתון רחב שמכיל את סך האפשרויות שנפתחו בפני בפיסי, וגוף צר שגורם לי להיות מאד באיטיות ובעצם לא לעשות הרבה. עכשיו כשאני קוראת את מה שכתבתי זה נשמע לי מאד מוכר, אותו דימוי כבר עלה כאן לפני חודש או יותר. עדי חברתי טבעה את המושג שעון חול במקום משפך, אבל שעון מזכיר לי לוח זמנים ומלחיץ אותי יותר, חזרה לדימוי המשפך.
כשאני מגיעה לרגע בזמן בו יש תסכול ומאבק בתוכי, אני מתחילה לפרק אותו לגורמים. קודם כל להרגיע, לבדוק מאיפה הדחיפות. כרגיל יש עדיין שאריות מגלגול קודם של חיי הנוכחיים (לפני 15 שנים ומטה), של צורך לעמוד ביעדים ולהציב מטרות. כשזה מתנקה אני מתפנה לברר לעצמי מה מונע ממני לעשות את הצעד ולממש תכניות מסוימות. מאיפה באה תחושת העצלות הנינוחה הזו כאשר אני תופסת את עצמי כאדם אקטיבי, מלא מרץ וחריצות?
התשובה די מיידית. התכניות שלי לא כרוכות בפרנסה. אני לא צריכה להגשים את החזון שלי כדי לשלם ארנונה וחשמל (למרות שעם מחיר הנפט לחימום אולי כדאי שאזדרז...או אקח משכנתא...). מתברר לי לצערי שברגע שההישרדות הפיסית שלי איננה בסכנה, אני מתפתה לנירפות חזונית ולאקטיביות על הספה עם ספר או סרט.
אני הראשונה שמעודדת הרפיה והאטה, הרי פתחתי את הפוסט הזה עם משוואה שמדברת אל ליבי מאד (תודה רינת). כרגיל, הטנגו בין הפסיביות והאקטיביות.
אז מה קיבלנו מהניאנדרטלים? את ההישרדות, את ההישענות על העבר, על זיכרונות. בגלל זה הם נכחדו. כל דור הצליח לשמר ולשכפל את מה שלימד הדור הקודם. התקדמות טכנולוגית, חזון ותרגומו למעשה, היו כל כך איטיים שההומו ספיאנס עקף אותם בסיבוב והם נעלמו. אני מזהה את ההישענות הזו על ניאנדרטליות ביום יום של כולנו, ברמת הפרט, ברמת המדינה. ברוב המקרים בעיות נפתרות רק כשהן קרובות לפיצוץ או מתפוצצות לנו בפרצוף. יד על הלב, מתוך 100 רעיונות נפלאים, כמה באמת מגיעים למימוש? היום יום כל כך עמוס שאין זמן לחזון ותיכנון. אנחנו עסוקים בהישרדות, לאו דווקא כלכלית. אנחנו עסוקים בפירוק המוקשים שקרובים לפיצוץ או ניקוי אחר אלו שהתפוצצו. התיאור המרגש הזה מתקבל אצלי בהבנה כשמדובר באמא עסוקה בקומה של שנות השלושים (עבודה, בית, הסעות לחוגים, לחברים, לרופאים וכו' וכו' וכו'), אבל ממש לא תופס לגבי החיים שלי. דווקא בגלל זה יש לי זמן לעצור ולנתח ולהגיע למקור.
מעגל הקסמים הזה נמשך דורות ומקורו בתכונה מובנית שסירבה להיכחד. האם נצליח לשנות את התנועה? נבחר נקודת אפס ונתחיל לפתור בעיות כשהן רק בקצה האופק, נעבוד עם המבט קדימה ולא אחורה? בתמונה הפנימית שלי (אני עדיין על מיטת הטיפולים של עדי מבחינת הנרטיב..) אני משחררת את הניאנדרטלית שבתוכי. היא נראית לי קצת קופית, אבל כבדה, נמוכה עם אגן רחב. אני מקווה שבעצם השחרור שלה אני משחררת גם כמה קילוגרמים מיותרים...נשארתי בלי "גב", תחושה שאין לי הגנה. השלב הבא הוא "לבנות" גב חדש, ישר. התמונה החדשה שלי היא של מישהי הרבה יותר קלה, עוברת מנייחות לתנועה יותר בקלות ובמהירות. בדמיוני אני רואה אותה כמו איזו אלה ויקינגית גבוהה ורזה, עם שיער בלונדיני ארוך. זו לא התמונה שנשקפת מהמראה בחדר השינה שלי, אל תתרגשו.
