אנחנו לוקחים נר כבוי בכניסה ומתחילים ללכת על השביל המעגלי שמוביל פנימה, בהליכה איטית. מתבוננים בשנה שעברה, מציינים את השיעורים שלה, את הטוב ואת הרע, הקל והקשה, ומשחררים. בלב המבוך יש נר דולק. אנחנו מדליקים את הנר שלנו וממשיכים בשביל שמוליך אותנו ליציאה. נשימות עמוקות, הליכה איטית, תמונות פנימיות שמכוונות לשנה הבאה. ביציאה מהמבוך, על השולחן, מסודרים קלפי מלאכים, כל קלף מסמן איכות: אהבה, התרגשות, רצינות, שמחה, שקט, ועוד ועוד. לשבת במדיטציה, "לאסוף" את התחושות, למשוך קלף שינחה אותנו במהלך השנה, להצמיד את הקלף ללב, לספוג את האנרגיה שלו, ורק אז להתבונן במילה הכתובה עליו.
הבאנו את רוח פינדהורן הביתה, הלכנו את הספיראלה. כתבתי כבר בשנה שעברה על חגיגת ה-21 בדצמבר בעולם ועל החגיגה הפרטית שלי בגינה שלי. אני נמשכת ליום הזה יותר מאשר לראש השנה ב- 31 בדצמבר. זהו יום ההיפוך, השמש מתחילה לחזור, האלה האדמה מתעברת ובעוד כמה חודשי אינקובציה, יפרוץ האביב ואיתו חגיגת שכרון החושים של הקיץ. את החלטות השנה החדשה שלי אני עושה ביום הזה.
הספיראלה איננה המצאה של פינדהורן, אני יודעת שגם בתי הספר האנטרופוסופים יוצרים אותה והולכים אל ליבה. בפינדהורן מכינים ספיראלה גדולה באולם וכל הקהילה הולכת אותה במיתווה שתיארתי למעלה. מוציאים קלף אישי, מחלקות העבודה השונות מוציאות קלף למחלקה, ובסוף מוצאים קלף שילווה את הקהילה כעמוד ענן לפני המחנה, במהלך השנה.
ריה גינזר (מרכז פנימהחוצה בזכרון יעקב), שחיה שנים בפינדהורן, אמרה לי יום אחד "אני רוצה ללכת את הספיראלה" ומיד התחלתי להתרגש. קטפנו, איתן, ריה ואני, ענפים, לבנדר ורוזמרין, ובערב ההיפוך, 21.12, בנינו את הספיראלה שלנו. קודם פתחתי את המעגל האנרגטי. נהוג לפתוח אותו כשפונים לארבעת הכיוונים אבל פרנקו לימד אותי לפתוח גם את הציר מעלה - מטה וזה אכן מייצר רטט אחר. חוט צמר ירוק סימן את הספיראלה שמוליכה פנימה, ואת זו שמוליכה החוצה. במרכז - נר דולק. על החוט - הרבה ענפים ועלים, ושתי בנות קטנות ומקסימות הטמינו ביניהם קריסטלים, נרות דולקים ויצורי יער.
מילה על קלפי המלאכים, שמקורם בפינדהורן אך התפשטו בעולם וקבלו הרבה וריאציות. על כל קלף מצויר מלאך שנושא עימו איכות מסוימת. לא נדרשת מצד מקבל הקלף איזו שהיא אקטיביות, רק פתיחות לאיכות שזומנה לחייו. הקוסמוס יעשה את השאר. עוד כיוונון קטן במבוך החיים, עוד הנחיה שמאירה פינה בדרך שלנו. בשנה שעברה משכתי את קלף ה - Surrender , התמסרות, והוא ליווה אותי בשנה של הרבה התחלות חדשות ואתגרים לא פשוטים. בנקודות בזמן, בהן חשתי שאני טוחנת מים, מנסה לשלוט במה שאינו בר שליטה, צפה לי המילה הזו והביאה אותי להתמסרות, ל- Let go מודע ובעקבותיו להרבה שלווה.
האווירה בחדר, אור הנרות המנצנץ וריח העלים הירוקים שבונים את הספיראלה, מכושפת. הבנות מתרוצצות בשבילי המבוך מחופשות לחיות ומשמיעות קולות משונים. התנים מייללים בחוץ ואנחנו מצטרפים אליהם, מנקים את הריאות. כל פעם הולך אחד מאיתנו את הספיראלה וכולם שוקטים, מאפשרים לו לחוות את ההליכה המדיטטיבית הזו במלואה. אני מצלצלת בפעמון, "מודיעה" לקוסמוס שהתחלתי במסע, ומתחילה ללכת, באיטיות, מרוכזת בתוך עצמי, משחררת את השנה הקודמת ורואה הרבה תמונות של זרעים שנזרעו באדמה פוריה. דקה נשימה בלב הספיראלה, הדלקת הנר ויציאה לצד השני. הרבה תמונות של זרעים שגדלים להיות פרחים. אני יודעת מה הם מסמלים בפועל, בעולם הפיסי, הרגשי, החומרי, הרוחני. זרעתי אותם בתשומת לב במהלך השנתיים האחרונות והשנה אני מתחילה לקצור את הפירות. יש לי תחושה של אור שזורם אלי מהחושך שלפני, ואני מושיטה ידיים למדריכים שלי שעומדים שם בקצה ומוחאים לי כפיים. אני שיכורה כמו רץ שסיים ריצת מרתון (למרות שבקבוצת הריצה שלי אני מסוגלת לרוץ בקושי 2 דקות רצוף, אבל נעים לחלום...).
המלאך שאני בוחרת בעיניים עצומות הוא Acceptance , איכות של קבלה. זה איננו דבר קל. אני מגלה פעמים רבות שיותר קל לנו לתת מאשר לקבל. המשמעות כאן כפולה: קבלי את השפע, היבול, הפירות שהם תוצר של עבודה קשה. קבלי מה שיבוא בלי שיפוט, בלי רצון לשלוט, פשוט לקבל. בשיחה שמתפתחת אחר כך, כאשר אנחנו חולקים את החוויה ואת המלאכים שעלו, יוצא שהמלאך Harmony עלה שלוש פעמים, מה ההסתברות בקבוצה כל כך קטנה ועשרות קלפים?
כשאני חוזרת הביתה, "מלאה", מוזנת, נרגשת, אני מוצאת מייל מידידה בפינדהורן. הקהילה שחררה את המלאך של השנה הקודמת Acceptance ומשכה את המלאך לשנה הקרובה Healing . אני ממש שמחה שהמלאך ששוחרר הגיע אלי....
השנה במיוחד עלה יום ההיפוך לגדולה ודובר בו רבות בגלל סוף הלוח של המאיה. אני מניחה שכולם כבר מבינים שסוף העולם לא הגיע....מעולם לא היה אמור להגיע. עידן הסתיים ומה שאנחנו קוראים לו העידן החדש כבר כאן. אהבתי משפט של חוקר תרבויות מאוניברסיטת תל אביב. הוא אמר שעברנו מעידן בו היינו מאד טכנולוגים לעידן בו אנחנו מאד תקשורתיים. הטכנולוגיה תמשיך להתפתח אבל הרבה יותר בקלות. היא כבר יושבת על תשתית יציבה. עכשיו אנחנו מתפנים לפתח תשתית רוחנית תקשורתית מוצקה. או כמו שאמר הדלאי למה: העולם לא זקוק ליותר אנשים מצליחים, העולם זקוק למשכיני שלום, מרפאים, משמרים ומספרי סיפורים. זה השינוי, זה העידן החדש. הגלים הראשונים שלו הגיעו אלינו באמצע המאה העשרים והתגברו ככל שהתקרבנו למאה הנוכחית. אבל אתמול נסגרה הדלת על העידן הקודם (אני מדמיינת דלת של ממ"ד, ניסיתי לפתוח אותה קודם במדיטציה אבל זהו, היא כבר לא נפתחת). עכשיו אפשר רק להתבונן קדימה ולהתחיל ללכת.
הסתבר לי לפני שעתיים שהאתר שלי, גינת הקוסמת, נמחק מהמחשב, ואולי גם מהקוסמוס האנרגטי שנקרא אינטרנט. לא יכולה להתחייב על זה, אין לי שום כלים להבין איך העסק הזה עובד. אחרי הזעזוע וההלם, האינסטינקט הראשון שלי הוא ללכת לישון. גם כשנפלו הטילים על תל אביב (לפני 20 שנה, כשעוד גרתי בצנטרום של הפיילה), אני עברתי משינה עמוקה לשינה קלה. לא חשוב כרגע איך זה קרה, העובדה היא שהאתר החמוד שלי, אליו אני קשורה בעבותות אהבה,התאייד. הדבר היחיד שנחמד כאן הוא שמיד קיבלתי שני טלפונים שהאתר לא עולה, מה שאומר שיש לי קוראים. אחרי שארגע ואתרחק רגשית מהטראומה, נתחיל לטפל באיך משחזרים (בתקווה שהוא שמור אצל מישהו, הוורדפרס, הדומיין, באיזה זיכרון, כי אצלי הוא לא נמצא בשום מקום), או איך בונים שוב, מה שלא יהיה.
לפחות בבלוג לא פגענו ואני יכולה להתפייט ולילל כאוות נפשי. נפל לי האסימון שאולי כדאי לעשות גיבוי לפוסטים והרגע סיימתי להעתיק אותם במרוכז. לא היה לי מושג שכתבתי כל כך הרבה.
האירוע הזה לא עומד כמובן בפני עצמו. הוא מתווסף לשבוע שכולו תקשורת בעייתית. לפני יומיים שבק המודם ונאלצתי לנסוע במיוחד לבזק חדרה להחליפו. תוך כדי חטפתי צינון רציני וגודש בסינוסים. תקשורת....כשאני מוציאה את עצמי מעצמי, מתיישבת על ענן ומחברת את כל הסימנים, עולות לי המילים "תחנת מימסר". בדמיוני אני רואה אנטנה יורקת ברקים לכל עבר. הצינון התרכז באזור העין השלישית (בין הגבות), מרכז של קליטה על חושית, אנרגטית, ושליחה של המסרים למוח, לגוף, ולעולם בצורה של תקשורת לא מילולית. המודם הוא תחנת ממסר בין בזק, נטויז'ן, הראוטר ואולי עוד כמה גורמים (אני ממש גאה בעצמי שאני יודעת את השמות של אלה שהזכרתי), וכולו אנרגיה של תקשורת. האתר שלי הוא תחנת ממסר לידע שאני מקבלת, לומדת, מעבדת ומעבירה לעולם.
ברשת הקורים האינסופית של אורות שכולנו חלק ממנה וכל אחד הוא אור מנצנץ על צומת של מספר קשרים, האור שלי היה די עמום השבוע, וגם הקול שלי לא היה משהו.
בכל זאת, האתר שלי....אני קצת נאחזת אבל אני באמת אוהבת אותו והוא עושה טוב ללב גם לאחרים. נעשתה כאן טעות, חוסר תקשורת שהביא למחיקה בטעות, בתמימות. ובכל זאת, מה המסר כאן?
החיים מבוססים על טעויות. תאים ממשיכים להתרבות בדיוק באותו אופן מיליוני שנים עד שתא אחד טועה, ואז נכנס שינוי לאותו מחזור שמשחזר את עצמו ללא הרף. קראתי פעם באיזה ספר שאלהים גרש את אדם וחוה מגן עדן כי עשו טעות. אלהים ידע מה הוא עושה, כשהפנה את תשומת ליבם לעץ. אילולא רצה שיאכלו ממנו לא היה מזכיר אותו בכלל באוזניהם. אז למה הוא עשה את זה? כדי להתחיל להניע את היקום.
אני עוד לא רואה מה צריך להשתנות, איפה צריך לדייק את "גינת הקוסמת" אבל אני אראה. מתי שהוא. כשאצא מההלם. כל שינוי בתנועה, אפילו מזערי, מביא מיד לתוצאה שונה במציאות. פרפר מניע את כנפיו באמריקה,התהודה האנרגטית שיוצרות הכנפיים, יוצרת שורה של אירועים, סיבה ותוצאה, וחומת סין נופלת.
ואולי אני לא צריכה להבין. אולי עצם הנפילה של האתר, ובנייה שלו מחדש, כבר שמה אותי על מסלול חדש שיתבהר רק בעוד זמן, בהסתכלות אחורה. הפרשנות הזו היא המועדפת עלי. בעולם בו אני חיה, שרובו בנוי על תחושות ואינטואיציה, אני כמעט לא מבינה כלום, מה שדוחף אותי כל הזמן להתמסר, לקבל, לשחרר.
ציטוט מספר שאני לא זוכרת את שמו (אבל לסופר קוראים ויליאם ברודריק, לפחות את השם שלו העתקתי יחד עם הציטוט): ..."לעולם לא תבין את העניין במלואו, במובן מסוים אסור שזה יקרה. אם תבין, תנסה להפיק נוסחאות. זה יביא אותך קרוב לאמונת שווא. זה יכול להיות מנחם, אבל זה לא יימשך זמן רב."
גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.
