יום חמישי בערב, ירח מלא, יער הפיות ליד קיבוץ בית אורן, כינוס האביב של האוהל האדום. אני שלווה, רפויה, וכרגיל אצלי כשאני מוקפת בהרבה אנרגיה נשית, פאסיבית, שוקעת. אבל הפעם אני לא נלחמת.
המקום נפלא, היער קסום ומרפא, יער של אלונים וקיסוסים, פינות חבויות ומתחמי סדנאות. במרכז נמצא האוהל האדום, מקום למנוחה, קריאה, פתיחת קלפים. על קירותיו בגדים ובדים אדומים, אהובה עלי במיוחד חזייה סקסית אדומה ושמלה קטנה שמזכירה את השיר (בשמלה אדומה ושתי צמות...).
אני מתמסרת, מרגישה שאני צריכה לעבור דרך החוויה, להתמזג ללא שיפוט. זה לא קל. אני לא ממש אוהבת מעגלי שיתוף וטכסים. יש לי את הדרך שלי לחיות בחיבור לטבע ולאדמה, בשקט מדיטטיבי, והיא לא כוללת שותפות קולניות. אבל הפעם אני מרגישה שאני צריכה לצאת מגבולותי ולפחות להיות קשובה למעגל רחב יותר. ברגע שאני נותנת למילים לעבור מעלי ומתמסרת לתחושה, קורה הקסם.
כ- 100 נשים, מגיל חודש ועד סבתות, התכנסו כאן ביער כדי לחגוג את האביב בדרכן שלהן. צבעוניות, צחוק, שפע, זרימה, כולן עם כולן. זו החוויה החושית שלי. התינוקות עוברים מיד ליד כדי לאפשר לאמהות להשתתף בסדנאות, הילדות עוזרות לילדה נכה להשתלב, אמהות ובנות עוברות חוויה משותפת שמגדירה נשיות כל כך בריאה, שפויה, חופשית, מה שגורם לי להצטער על כך שאין לי בת.
איזו חוויה מתקנת לעומת החוויה שלי בכנס הנשים לתקשורת מקרבת לפני שנה. הלכתי שם לאיבוד, הרגשתי שאני שוקעת לנירפות, לחולשה. החוויה כאן הפוכה ב- 180 מעלות, מעצימה אותי, מקרבת אותי לאדמה. צורך ענק, שאני מתמסרת לו, להיבלע בתוך היער בפינה חבויה, להיות ערומה, לנשום עמוק. אני רואה שאני לא היחידה שמממשת את הצורך הזה...בפינות שונות ביער מתבודדות נשים עם עצמן, נטמעות בירוק ללא שכבת ביגוד מבודדת.
הירח המלא מוציא מאיתנו קולות של זאבות, בספונטניות, ושירה מהבטן. קבלת שבת מוציאה מאיתנו ריקוד מדיטטיבי ושירה קולית. השכל הולך לישון, החוויה היא לגמרי חושית למי שמתמסרת, אבל זה התנאי, להתמסר, לא לשפוט, להרגיש לעומק. רק אז מתרחש הקסם, התחושה של ערבות הדדית, של מטפלת ומטופלת בו זמנית.
אני מרגישה שאני לומדת שפה חדשה, שאין לה קשר למילוליות, אני "מבינה" אבל לא יכולה לשים במלים, מתמזגת בקדירת האנרגיה בשקט ואין בי צורך לבלוט, לדבר, להוביל. רק להיות, לספוג, להתמלא ולהתחזק.
ריברסינג ביער זו חוויה עוד יותר חזקה מבדרך כלל. נשימות עמוקות, התמקדות פנימה, אני מוצפת, משתעלת, יורקת. התומכת שלי מגישה לי טישו אחר טישו, מלטפת ותומכת. הקלה מופלאה, פלטתי גוש שישב לי בגרון כבר כמה זמן, רגשית וכנראה גם פיסית. אחרי זה עייפות וריפיון וצורך להתבודד ביער.
משהו בי השתנה. מצאתי בארץ את האנרגיה שאני מחפשת כל כך הרבה זמן, אותה אנרגיה של רוחניות רגשית מחוברת לאדמה. נפל לי האסימון לגבי חשיבות הטכסים, גם אם אני לא מתחברת אליהם אישית. אנחנו מייצרות מסורת, קנון חדש - ישן, מביאות אותה מהתת מודע הקולקטיבי, כדי להחליף את המסורת והקנון שמככבים בחיינו היום. האנרגיה הנשית הזו, חופשית, שמחה, ספונטנית, מתאגדת למסורת מובנית. מישהו חייב לפרש את האנרגיה הזו, לאגד אותה למילים, טכסים, כדי שאפשר יהיה ללמד אותה לאחרות, לסלול לה את הדרך למיינסטרים. אני מסתכלת על הנשים היפות האלה שעומדות מול הירח המלא ועולה בי הד של מאות שנים, הכוהנות של אבלון, גלסטונברי של היום, מכבדות את מחזור הירח ולומדות את האדמה. מאות שנים ניתקו אותנו מהנשיות השמחה הזו, עכשיו אנחנו חוזרות לשם ובגדול.
.JPG)
זה לא קל. הצורך לשמור על גבולות, להתחבא מאחורי "מכובדות", לא לעשות בושות, להיות הגיוניות ולא היסטריות, כל אלה טבועים בנו עמוק. הפחד מהשחרור הטוטאלי ואיבוד השליטה שבא בעקבותיו יבריח רבות מאיתנו למחוזות הציניות והביקורתיות. לקח לי שנים ללמוד להשתחרר, לצרוח בים, לנקות את הריאות ולצחוק בלי סיבה, כי בא לי. תדמיינו את החופש הזה מוכפל פי 100, פי אלף.
התקשורת מלאה בסיפורי עמנואל רוזן ודומיו, עיתונאיות חזקות ודעתניות ששתקו כל השנים, שפחדו לדבר, מכות על חטא, מה שמעלה את השאלה האם הן באמת כל כך חזקות או שזו קליפה דקה. כי ברגע האמת כולן התנהגו כמו דורות נשים לפניהן. הן התכופפו, השתופפו, פחדו ושתקו. אבל הבנות הצעירות שמכבדות את עצמן מהגרעין של ישותן כבר לא יחיו בדואליות של תוקפנות דעתנית כלפי חוץ והשתופפות פנימית. וזו הסיבה שחשוב לבנות את המסורת הזו, את הקנון המתחדש, לחבר מחדש את החוטים.
 |
| בוראז' וקלנדולה |
חזרתי לגינה אחרי חורף על הספה וחזרתי לכתוב. הגינה כרגיל הסתדרה נהדר בלעדי, לפעמים נדמה לי שאני מפריעה לה עם הדרישות שלי לסדר וניקיון. עם השנים שחררתי את הצורך בסדר כמעט צבאי. אני מפויסת בנושא עשבים "שוטים". הגעתי להבנה שגם להם יש תפקיד בסדר הכללי. הם מחפים את האדמה החשופה, הם מושכים דרך השורשים שלהם הרבה טוב מבטן האדמה והם טובים במיוחד בקומפוסט. אני מעשבת בנחת, בלי מטרה רצחנית, ורק במידה שתשאיר את העסק בשליטה. לא מרגישה צורך לעקור עד האחרון שבהם.
הצמחים שהבאתי מפינדהורן, הקומפרי שזכה לאזכורים רבים פה, הקלנדולה, סט. ג'ון וורט (פרע בעברית), בוראז' - כולם פורחים ומאושרים, מחדשים את עצמם וחיים בהרמוניה עם הצמחים האחרים. אני מייבשת אורגנו, זעטר ומיורם בכמויות ובקרוב אתחיל ליצא לחברים. אין להשוות בין תבלינים מיובשים מהגינה לאלו ששכבו על המדף בסופר.
המוטיב המוביל בחיי כרגע הוא התרחבות, יציאה מהקונכיה לעולם. קודם כל היה צריך להתעורר אחרי החורף. מזל שאלכס יודע לתרגם את הקלישאות שאני מביאה לו (תוציא את הפרפר מהגולם, גבעול מהזרע, אותי מתוך עצמי...) למחטים סיניות ותובנות מעמיקות (האש שבמים, או המים שבאש, משהו סיני כזה...). וכמובן שבתקופה הזו אני מתחילה לחלום על הקיץ שאבלה בפינדהורן, כשידי שקועות באדמה לחה כל יום לכמה שעות, ומישהו אחר מבשל, מנקה ומשלם חשבונות....גן עדן!
 |
| קומפרי |
עברו יותר משנתיים מאז שהתחלתי לעבוד בגינה בצורה "רוחנית", בשיתוף פעולה עם ישויות הטבע. בהתחלה בחשדנות, בתחושה קצת טפשית, אבל עם החלטה ברורה שאני הולכת עם התחושות גם אם זה נשמע הזוי. דיברתי עם החלזונות שאכלו לי את הקומפרי, הכנתי משקאות מוזרים מקומפוסט ועלי קומפרי, שפכתי טיפות של תמציות צמחים על עלים אכולים. החיות של הגינה השתנתה. זה לא שגינות לא חיות גם בלי כל ה"כישופים" האלה, ויש גינות מדהימות ביופין ומאד קונבנציונאליות, אבל פה יש משהו "אחר". בדרך כלל כדי שגינה תהיה מדהימה צריך גנן שבועי, הרבה עישוב והחלפה תכופה של צמחים. משהו השתנה בגינה שלי. יש לי תחושה ברורה של הרבה פחות מאמץ בגינה, היא כאילו מתנהלת מעצמה ואני רק חלק קטן מהפעילות הכללית, לא המנצחת על התזמורת. יש פחות עבודת עישוב, יותר איזון בין המרחבים של כל צמח, אין השתלטות מצד אחד או אחר, הצמחים בריאים וחזקים. הקומפרי שהיה כבר אכול לגמרי חיזק את עצמו והפך לסמל של בריאות. אני נמשכת לאנרגיה של המקום בצורה שלא נמשכתי בעבר וההגדרה שלי ליופי נהייתה שונה. משהו השתנה ואני עדיין מבררת לעצמי מה זה אומר.
כשאני עובדת בנינוחות ואחר כך אוכלת כמויות שסק מהעץ עם השכן שלי, עולות לי תובנות שמתרחבות מעבר למקום הפיסי, לכיוון של קהילה. הגינה שלי היא קהילה בודהיסטית שבה יש מקום לכולם ולגיטימציה להיות "אתה", אך יש בה חוקים מסוימים ששומרים על הסדר לטובת הכלל. כמה רמות של אנרגיה שקיימות פה ביחד: אנרגיה שעולה מהאדמה (צריך רק לעמוד ברגליים יחפות בפינות שונות, התחושה שונה), אנרגיה של כל צמח (לשבת מול צמח, לסגור איתו מעגל אנרגטי ולהרגיש...), אנרגיה במתחמים בין הצמחים (יחסי גומלין, רק לשבת להרגיש אינטואיטיבית..), ועוד משהו חמקמק שאחרים קראו לו ישויות הטבע, מן תחושה של מסיבה גדולה ועמלנית. אצל וולט דיסני מדמיינים אותם כפיות וגמדים. הקלטים ראו אותם כ"אנשים קטנים". אני מרגישה תנודות, לפעמים בזווית העין יש לי תחושה של תנועה ומשהו שחולף במהירות. אם נורא בא לי אני מדמיינת פיות ולפרקונים אבל זה ממש לא הכרחי. ככל שאני מודעת לנוכחות הזו, ככה יותר בא לי להיות חלק ממנה. ככל שאני מנסה להתקרב, אני מבינה שצריך לפענח קוד התנהגותי כדי להפוך לחלק מממלכה שלרוב סגורה בפנינו.
 |
| בוראז' |
הכללים שפענחתי מאד פשוטים: להירדם בשמירה, להתמסר, לשחרר היגיון, לבהות בחלל, ולהאמין. כשמתאמצים זה פשוט לא קורה. ה"הירדמות" הזו של חלק מהמוח פותחת חלק אחר במוח וראייה אחרת, תקשורת אחרת ואז משהו קורה. זה ממש לא קל ולקח לי כמה שנים להגיע לפיתחה של ממלכה זו, רק כדי לגלות שזה רק השער....
אנשים שמכירים אותי טוב יודעים שאני מסתדרת נפלא עם אנשים אבל מעדיפה להיות עם צמחים, אבל אני בתהליך שמשנה את זה קצת ומרחיב את היציאה שלי לעולם. אם אני רוצה להעביר את התובנות שלי הלאה אצטרך לצאת מגבולות הקליניקה ולמצוא את הדרך לעבוד עם קבוצות. חברה טובה אמרה לי שכדי לייצר מקום לאנשים להיכנס למרחב שלי, שדי מלא בי, אצטרך "להירדם" קצת ומיד עלתה לי תמונה שלי בגינה. בעצם כבר עשיתי את זה, ניסוי על רטוב בקהילה לא אנושית, אבל קהילה זה קהילה. עכשיו צריך להעתיק את ההתמסרות הזו לקהילה האנושית. היא אמנם פחות עדינה ומנומסת מקהילת הגינה אבל יש לה יתרון, היא מדברת חזק וברור וקלה יותר להבנה....
.JPG)
