המקום נפלא, היער קסום ומרפא, יער של אלונים וקיסוסים, פינות חבויות ומתחמי סדנאות. במרכז נמצא האוהל האדום, מקום למנוחה, קריאה, פתיחת קלפים. על קירותיו בגדים ובדים אדומים, אהובה עלי במיוחד חזייה סקסית אדומה ושמלה קטנה שמזכירה את השיר (בשמלה אדומה ושתי צמות...).
אני מתמסרת, מרגישה שאני צריכה לעבור דרך החוויה, להתמזג ללא שיפוט. זה לא קל. אני לא ממש אוהבת מעגלי שיתוף וטכסים. יש לי את הדרך שלי לחיות בחיבור לטבע ולאדמה, בשקט מדיטטיבי, והיא לא כוללת שותפות קולניות. אבל הפעם אני מרגישה שאני צריכה לצאת מגבולותי ולפחות להיות קשובה למעגל רחב יותר. ברגע שאני נותנת למילים לעבור מעלי ומתמסרת לתחושה, קורה הקסם.
כ- 100 נשים, מגיל חודש ועד סבתות, התכנסו כאן ביער כדי לחגוג את האביב בדרכן שלהן. צבעוניות, צחוק, שפע, זרימה, כולן עם כולן. זו החוויה החושית שלי. התינוקות עוברים מיד ליד כדי לאפשר לאמהות להשתתף בסדנאות, הילדות עוזרות לילדה נכה להשתלב, אמהות ובנות עוברות חוויה משותפת שמגדירה נשיות כל כך בריאה, שפויה, חופשית, מה שגורם לי להצטער על כך שאין לי בת.
איזו חוויה מתקנת לעומת החוויה שלי בכנס הנשים לתקשורת מקרבת לפני שנה. הלכתי שם לאיבוד, הרגשתי שאני שוקעת לנירפות, לחולשה. החוויה כאן הפוכה ב- 180 מעלות, מעצימה אותי, מקרבת אותי לאדמה. צורך ענק, שאני מתמסרת לו, להיבלע בתוך היער בפינה חבויה, להיות ערומה, לנשום עמוק. אני רואה שאני לא היחידה שמממשת את הצורך הזה...בפינות שונות ביער מתבודדות נשים עם עצמן, נטמעות בירוק ללא שכבת ביגוד מבודדת.
הירח המלא מוציא מאיתנו קולות של זאבות, בספונטניות, ושירה מהבטן. קבלת שבת מוציאה מאיתנו ריקוד מדיטטיבי ושירה קולית. השכל הולך לישון, החוויה היא לגמרי חושית למי שמתמסרת, אבל זה התנאי, להתמסר, לא לשפוט, להרגיש לעומק. רק אז מתרחש הקסם, התחושה של ערבות הדדית, של מטפלת ומטופלת בו זמנית.
אני מרגישה שאני לומדת שפה חדשה, שאין לה קשר למילוליות, אני "מבינה" אבל לא יכולה לשים במלים, מתמזגת בקדירת האנרגיה בשקט ואין בי צורך לבלוט, לדבר, להוביל. רק להיות, לספוג, להתמלא ולהתחזק.
ריברסינג ביער זו חוויה עוד יותר חזקה מבדרך כלל. נשימות עמוקות, התמקדות פנימה, אני מוצפת, משתעלת, יורקת. התומכת שלי מגישה לי טישו אחר טישו, מלטפת ותומכת. הקלה מופלאה, פלטתי גוש שישב לי בגרון כבר כמה זמן, רגשית וכנראה גם פיסית. אחרי זה עייפות וריפיון וצורך להתבודד ביער.
משהו בי השתנה. מצאתי בארץ את האנרגיה שאני מחפשת כל כך הרבה זמן, אותה אנרגיה של רוחניות רגשית מחוברת לאדמה. נפל לי האסימון לגבי חשיבות הטכסים, גם אם אני לא מתחברת אליהם אישית. אנחנו מייצרות מסורת, קנון חדש - ישן, מביאות אותה מהתת מודע הקולקטיבי, כדי להחליף את המסורת והקנון שמככבים בחיינו היום. האנרגיה הנשית הזו, חופשית, שמחה, ספונטנית, מתאגדת למסורת מובנית. מישהו חייב לפרש את האנרגיה הזו, לאגד אותה למילים, טכסים, כדי שאפשר יהיה ללמד אותה לאחרות, לסלול לה את הדרך למיינסטרים. אני מסתכלת על הנשים היפות האלה שעומדות מול הירח המלא ועולה בי הד של מאות שנים, הכוהנות של אבלון, גלסטונברי של היום, מכבדות את מחזור הירח ולומדות את האדמה. מאות שנים ניתקו אותנו מהנשיות השמחה הזו, עכשיו אנחנו חוזרות לשם ובגדול.
.JPG)
זה לא קל. הצורך לשמור על גבולות, להתחבא מאחורי "מכובדות", לא לעשות בושות, להיות הגיוניות ולא היסטריות, כל אלה טבועים בנו עמוק. הפחד מהשחרור הטוטאלי ואיבוד השליטה שבא בעקבותיו יבריח רבות מאיתנו למחוזות הציניות והביקורתיות. לקח לי שנים ללמוד להשתחרר, לצרוח בים, לנקות את הריאות ולצחוק בלי סיבה, כי בא לי. תדמיינו את החופש הזה מוכפל פי 100, פי אלף.
התקשורת מלאה בסיפורי עמנואל רוזן ודומיו, עיתונאיות חזקות ודעתניות ששתקו כל השנים, שפחדו לדבר, מכות על חטא, מה שמעלה את השאלה האם הן באמת כל כך חזקות או שזו קליפה דקה. כי ברגע האמת כולן התנהגו כמו דורות נשים לפניהן. הן התכופפו, השתופפו, פחדו ושתקו. אבל הבנות הצעירות שמכבדות את עצמן מהגרעין של ישותן כבר לא יחיו בדואליות של תוקפנות דעתנית כלפי חוץ והשתופפות פנימית. וזו הסיבה שחשוב לבנות את המסורת הזו, את הקנון המתחדש, לחבר מחדש את החוטים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה