חזרתי לאיונה לשבוע רטריט. איונה, אי קטן במערב סקוטלנד, ידוע כבר מאות שנים כמקום רוחני ומפוצץ באנרגיות. הקלטים, הדרואידים, הנוצרים וסתם מתבודדים תרמו את האנרגיה שלהם ובמשך מאות שנים איונה היא מרכז לעולי רגל מכל הסוגים, לאו דווקא דתיים.
קהילת פינדהורן מחזיקה בית מקסים לרטריט בחלק הצפוני של האי, מבודד ופראי. הבית נמצא ממש על קו המים ולמרבה הצער צריך לעבור דרך החווה השכנה, הפרות והכבשים והסוס המעט לא שפוי. זו כבר חוויה של צליינות בפני עצמה. צועדים במדיטטיביות, עיניים על הקרקע, מחפשות מוקשים פוטנציאליים, מצד שני עירנות מוגברת לשינוי במצב הצבירה של הפרות. לרוב הן עוסקות בשלהן אבל לך תדע. אבל זה שווה את זה. מעבר לניתוק מאמצעי תקשורת (על פי בחירה), יש ערך מוסף בחיים עם עוד חמישה אנשים בבית אחד, בישול משותף של ארוחות ערב, חופש מכל מחשבה מעבר לרגע הבא. אני הולכת שעות על החוף ומזדהה עם הפרות. המוח ריק, למעט חלומות בהקיץ וסיפורים שאני מספרת לעצמי.
האי הזה לא קל לי. האנרגיות שלו מפילות אותי כל פעם מחדש. לפני ארבע שנים חלמתי שם חלומות מטורפים, דפקתי את הברך, וישבתי שלושה ימים עם רגל למעלה. בבית יש מפה של האי ומסומנים עליה קווים אנרגטיים וצ'קרות. מישהו "הלביש" את הצ'קרות על האי וזה עובד. ההר שעליו דפקתי את הברך הוא אזור צ'קרת הכתר. אז הייתה בי התנגדות לראות שחיי צריכים להשתנות וסירבתי להיפתח למידע שבא מ"למעלה". לקח לי ארבע שנים לחזור למרות שידעתי שהשארתי שם משהו פתוח. כל שנה אני מתכננת את הקיץ בפינדהורן ונרתעת מלהזמין שם מקום. גם הפעם נרתעתי אבל התפנה שם מקום אחד והחלטתי לקפוץ למים. מסע של 7 שעות מפינדהורן, שעובר דרך נופים מדהימים ושלוש מעבורות. בכל מעבורת אנחנו מתרגשים כמו ילדים, יש משהו מקסים בלראות את היבשת מתרחקת ואי ראשון מתקרב, חזרה למיניבוס לחצות את האי ושוב מעבורת לאי הבא, עד שמגיעים לרחוק שבהם, איונה.
הפעם יצאתי בזול, 24 שעות של חום, צינון ושיעולים. הרבה שינה, הרבה מדיטציה כדי להתמסר למקום, להתמזג איתו, לא להתנגד , גם אם בצורה לא מודעת, למה שמתחולל עמוק בתוכי. אין כאן שום דבר שאני יכולה לתאר במילים. יש תמונות, תחושות, חלומות ואפס אינטלקט. אני עובדת הרבה עם אנרגיה של מקומות וכותבת על זה לא מעט. איונה מכניעה אותי כי אני לא נכנעת ואחרי יומיים אני שואלת את עצמי במי או במה אני כל כך נלחמת. לא מזהה את האויב, לא מזהה את המטרה הצודקת, אבל המציאות מוכיחה שאני לא משחררת, ואין שום דבר אקטיבי שאפשר לעשות. רק להיות, להיכנס לתוך עצמי, לדמיין את הראש ריק.
כריס שחולק את הבית אתי, לא מרגיש את האנרגיות החזקות האלה. מיד הוא מדרג את עצמו במקום נמוך "רוחנית". כמובן שזה לא נכון ואין מקום להירארכיות רוחניות. זה עניין של תדר. אני כיווננתי את עצמי לאנרגיה של מקומות במשך שנים, לא פלא שזה כל כך משפיע עלי, אני ממש מחפשת את הצרות. מי שמכוונן לתדר אחר ירגיש משהו, אבל לא בכזו עוצמה. מהשיחות בבית אני מבינה שכולם מתחברים לאנרגיות של המקום, מדווחים על חלומות חזקים ומשמעותיים, על זיכרונות שצפים משום מקום. רק מאמצע השבוע אנחנו מתחילים להבריא, כולנו, לישון עמוק, להרגיש את הקסם, להרגיש שדברים מתבררים.
בשישי בלילה, אחרי שקיעה בעשר ועוד שעה על החוף, אני מוכנה לחזור לפינדהורן לעוד חודש. אני מרגישה שהכוס שלי מלאה באיונה ואין יותר מקום. משהו נשבר , משהו השתנה, עוד אין מלים לקטלג את השינוי ואולי גם לא יהיו, אבל הוא יהפוך לנגיש יותר כשאראה את השינויים במציאות שלי. נסיעה ארוכה חזרה, שלוש מעבורות....בדרך אני מפנטזת על העולם המוכר והנוח שמחכה לי בקלוני (מרכז האירוח של פינדהורן). אני מתכננת ערב של אינטרנט, כביסה, וסיפורים מהאי לשותפה שלי לחדר.
המציאות שלי מתפרקת ברגע שאני עוברת בדלת. השותפה לחדר עזבה במפתיע, אני צריכה לעבור חדר במיידי לשותפה חדשה, האינטרנט מקולקל, מכונת הכביסה בולעת את המטבע ולא פועלת. כשזה מסודר בעזרת מטבע נוסף, מייבש הכביסה בולע את הפאונד ולא פועל. אנשים מציעים לי ללכת לישון לפני שאגרום עוד נזקים בלתי הפיכים.
אם אתה רוצה לדעת איפה אתה עומד במסע הרוחני, תתבונן במציאות הפיסית. שינוי פנימי תודעתי, גם אם לא קיבל תמונה ברורה, יביא מיד לשינויים קטנים במציאות. רק להתבונן, לזהות את הניואנסים הקטנים שמשנים את הפאזל הגדול, וללכת לישון. נראה שנעשתה באי עבודה טובה.
