תומס, אחד העובדים בגן, ארגן מסע שמאני לחיבור מחודש לאנרגיה הרוחנית, של הגן ושל העובדים בו. הבקשה היא להתחבר חזרה לישויות הטבע ובעיקר לדווה של קולרן, אותה ישות גבוהה שמנהלת את הגן. כבר לפני שלושה שבועות ביקש ממני פיטר, גנן אחר בגן, לבוא להסתכל על הדלעות התלויות. המסכנות סובלות מפריחה ופיטר רצה שאתקשר עם ישות הגן ואברר איתה מה לא מאוזן להן. ברמה הפיסית הן טופלו כמו שצריך אבל זה לא עוזר. איכשהו לא יצא לי (החיים די עמוסים לי כאן), ושמחתי מאד כשתומס ארגן בוקר שבת שמאני בקולרן.
אני רוצה להבהיר, קולרן הוא גן פיסי, אקולוגי, מקורקע לחלוטין, מספק הרבה ירקות לקהילה והרבה פעמים גם לקהילה הרחבה שחיה בכפרים מסביב. אבל כמו שאנשים משלבים היום רופא עם טיפול משלים וטיפול אנרגטי רוחני, כך גם הגננים בפינדהורן. לא משאירים שום אספקט לא מטופל.
עבדתי בקולרן לפני כמה שנים, בפעם הראשונה שלי כאן, ומאז לא בחרתי לעבוד שם. אני נמשכת תמיד לגן בקלוני או בפארק. קולרן הוא גן גדול עם הרבה גננים והייתה לי תחושה שהוא תעשייתי מידי בשבילי. כשיוצא לי לעבור בתוכו אני דווקא אוהבת את האנרגיה שעולה ממנו. הוא מרגיש לי קצת כמו קהילה בתוך קהילה, עם התרנגולות והסוסים, האגם הקטן במרכזו, והיותו טיפה בצד, מחוץ לפארק.
21 אנשים התכנסו היום, חלקם צוות, חלקם מהקהילה וחלקם אורחים לסדנאות ואורחים לקיץ כמוני. מזג האוויר: קיץ סקוטי. בטווח של שלוש שעות עברנו משמש לסתיו לחורף ישראלי וחוזר חלילה. בתיאום נפלא עם הדוות של הגן, הגשם החזק מתחיל כשאנחנו מוכנים להיכנס פנימה למסע השמאני. אנחנו מתחילים בסגירת מעגל אנרגטי והתכווננות לבניית גשר לעולם שמעבר. 15 דקות של טיול עצמאי בגן, להתחבר לרוח שלו, ו –sharing , משתפים במידע שעלה אינטואיטיבית ומחברים אותו לתמונה ברורה. עולה לי שהגן בסדר גמור. מי שעובר שינוי זה בני האדם. כשמתחלפים אלו שמחזיקים את הגן פיסית ואנרגטית (והשלושה האלה מחזיקים את הגן ברמה אנרגטית גבוהה מאד, השפע בשנים האלה היה מדהים), יש שלב של ניתוק עד שיבואו החדשים ויחברו את עצמם לגן. הגינה שלי בבית עוברת את זה כל פעם שאני נוסעת לקיץ וצריך להחיות אותה מחדש כשאני חוזרת. כשהמובילים כבר לא מחוברים אנרגטית, חשים השאר את הנתק. אנחנו מוזנים מאנרגיה שיוצרת קהילה, משפחה. נתק יוצר בדידות, פחד ומחסור. מעניין שהאזורים שמטופלים על ידי בני אדם, החממות, סובלים יותר מאלו שפתוחים לטבע. גם האגמון הקטן (להבדיל מהגדול שבמרכז הגן) סובל קצת ופסל המלאך שבתמונה איבד את האף והוא פגום ופצוע.
מסע שמאני מלווה תמיד על ידי תוף ומוניקה היא מתופפת מאד מאד מיומנת. ההזמנה היא להיכנס להרפיה ולעבור דרך שער דמיוני "לצד האחר". לכל אחד יש את הכלים שלו אבל תומס מזמין אותנו להתחבר לעץ, מעברו השני של השער ולהתחיל לקבל מידע על הגן מהדווה שלו. הדרך הקבועה שלי ל"צד השני" עוברת דרך אגם ותחושה של צלילה מאד עמוקה פנימה. בעבר הייתי מרגישה חנק, עכשיו אני מרגישה התרחבות של הריאות. המידע על קולרן מגיע מהר וברור: הגן בסדר גמור, השינוי טוב, הגננים צריכים להתחבר רגשית באופן אישי ולא לצפות שהמובילים יחזיקו את החיבור. כל פינדהורן עוברת עכשיו שינוי, הרבה אנשים בתפקידי מפתח עוזבים, אחרים חוזרים, ויש מקום לכוחות חדשים. הגן הוא תמונה של המקום.
קולרן יהיה פה גם אחרינו, כגן מובנה או כפיסת טבע. אנחנו באמת רק פסיק בחיים של הגן הזה. כמו שאנחנו מטפלים בו הוא מטפל בנו, בגובה העיניים. קצת שכחנו את זה.
