באזור שאני אחראית עליו, צומח עוזרר (Hawthorn), עץ ספציפי שהגיע מהדרום. הסיפור שלו די מעניין. האמונה אומרת
שהעץ נשתל על ידי יוסף הרמתי, דודו של ישו, בגלסטונברי, אבלון האגדית, לפני 2000
שנה. הדוד הביא את מקלו של ישו לדרום אנגליה, תקע אותו באדמה והלך לישון. בבוקר
גילה שהמקל הפך לעץ פורח, וכאילו שזה לא מספיק, העץ פרח פעמיים בשנה, בכריסמס
ואיסטר. אין טעם להתווכח עם אמונה, או לשאול שאלות קשות (כמו מה למשל היה לדוד
מיהודה לחפש בדרום אנגליה?). יוסף הרמתי היה סוחר עשיר, האימפריה הרומית השתרעה עד
בריטניה, אולי יש בסיפור משהו.
העץ המפורסם חי מאות שנים עד שהפוריטנים גדעו אותו בזמן
מלחמת האזרחים במאה ה- 17. ענפים שהושרשו בסתר נשתלו מחדש והעץ המשיך לחיות והפך
למוקד עלייה לרגל, גם בימינו. לפני ארבעים שנה, כשפינדהורן הייתה צעירה, החליט מישהו להביא ענף ולשתול אותו
בגן של חדר האוכל. הקשרים האנרגטיים/רוחניים בין פינדהורן, אבלון/גלסטונברי והאי איונה,
מאד חזקים. יש גם קשר של קווי גיאומטריה קדושה אבל אני לא בקיאה בזה. מאחר וביליתי
הרבה בשלושת המקומות, אני יכולה להעיד שיש משהו באוויר, אנרגיה משותפת חזקה מאד, משכרת,
שמביאה הרבה חלומות, עבודה פנימה, התעמתות עם הפסולת הרגשית והפיכתה לקומפוסט
מזין.
העץ עומד על המדשאה כבר ארבעים שנה, ולא טוב לו. העץ שלידו צמח למימדי
ענק, מה שלא משפר את מצבו של המסכן, ובשנים האחרונות הוא בכלל בהידרדרות איטית
לכיוון סיעודי. כשקיבלתי אחריות על הגן של חדר האוכל, הייתי די אדישה אליו, אבל
בהדרגה התיידדנו. בהדרגה התחלתי לתקשר איתו ועם שאר הישויות שהיו בסביבה והתנדבו
לתת מידע. אנשים שחיים פה שנים ועוסקים בתיקשור עם ישויות הטבע, ניסו דברים שונים
כדי לחבב עליו את המקום. זה לא עובד, העץ לא רוצה להיות פה,אבל הוא עקשן כמו בעליו
(ישו...המקל המקורי...) ומסרב לעזוב, וכך הוא חי/לא חי משנה לשנה. התחושה היא של
בעיה בסיסית בשורשים. כשניהלתי פרויקט בגן ביקשתי מהקבוצה להתחבר אינטואיטיבית
ולזרוק לחלל כל מה שעולה. התחושה הכללית הייתה של יובש, בעיה בשורשים, ניכור. אנחנו
לא מדברים על בעיית מים, אנחנו בסקוטלנד....
אני מטפלת בעץ הזה בכל הרמות, הרבה מים, שחרור שורשים, קומפוסט תולעים
משובח שאנחנו עושים כאן, קומפוסט תולעים נוזלי. חותכת כל מה שיבש, מפנה לו שטח,
אבל בעיקר עושה הרבה הילינג. אני מאמצת חלקים מהעבודה של רפי רוזן בביו אורגונומי,
משרטטת מפה דמיונית של העץ, מסמנת את הצ'קרות שלו ומערבלת אותן עם המשלים. לפני
שנים קיבלתי מידע שאומר ככה: ..." את תלמדי להטות אנרגיה ולסמן בידייך, ועל
ידי כך להזיז מסלולים, צורות, כמו בגן חול יפני שבו יוצרים מסלולים בחול..."
. יש עוד מידע שקשור לזה אבל אשמור אותו לעצמי. האמת שלא הבנתי מה זה אומר אבל מי
אני שאתווכח. עשרים שנה אני מתקשרת וברוב המקרים לא יודעת על מה אני מדברת, העיקר
שהקליינט מבין. כשמדובר בי, הדברים מתבהרים שנים אחרי. אז אני מזיזה את הידיים
באוויר ומציירת צורות דמיוניות, מזיזה אנרגיה ומערבלת משלימים. אם לא כאן, במקום
הרוחני - איזוטרי הזה, אז איפה? כמות הניסים והקסמים שמתממשים פה עצומה.
העץ התחיל
לפרוח, מוציא פרחים לבנים. האנרגיה שלו השתנתה ואנשים מציינים את זה בפני. אני
מניחה שהוא פרח בשנים קודמות אבל בשנים האחרונות הוא בדעיכה ועכשיו כאילו מתעורר
מחדש. האמת, יש לי בעיה עם זה שבכלל הביאו אותו לפה. התחושה שלי היא שמי
שהביא אותו עשה את זה מתוך אגו ולא מתוך הקשבה. אני עדיין מרגישה שהעץ לא באמת
רוצה להיות פה. השנה האחרונה בגן בפינדהורן חידדה אצלי את ההבחנה בין רצון שנכפה
על הגן לבין יצירה משותפת. מדובר בקו מאד עדין שאנחנו חוצים די הרבה, חלק מהלמידה.
מה שנשתל בגלל שהגנן רצה, כי התחשק לו, כי זה נראה לו יפה, לא מצליח לעורר את
התגובה הרגשית שמעורר אזור שנשתל תוך הקשבה לקולות של השותפים הלא נראים. לפעמים
זה נורא מתסכל, אבל זה המקום לשחרר ולהתמסר.
החיים בקהילה דורשים הרבה הקשבה, התחשבות
והתמסרות, בתוך צוות הגננים, בין האנשים שחיים כאן, וכאילו שזה לא מספיק, יש
שותפים לא נראים שמאד נוכחים בחיים שלנו. זה שווה את זה, וכמו שכתבתי בפעם הקודמת,
זה כנראה גם המזל שלנו. צוות של ארבעה בריטים, שלושה גרמנים וישראלית אחת, כולם
גננים חובבים מקריירות משרדיות....ואחריות על אחד הגנים המפורסמים בעולם....אני
לוקחת כל עזרה בשתי ידיים, וכל שדון, גמד או פיה – ברוך הבא!
