סגירת מעגל והתחלה חדשה

שוב באיונה, האי הקסום במערב סקוטלנד. התחלתי את המסע הרוחני שלי כאן, בסוף פברואר 2016. חזרתי לכאן בדצמבר 2016, לסגור את המעגל. בין לבין הספקתי לטייל, למדוט, להתחבר לאדמות שונות בגלסטונברי, בירושלים, במגידו, בכינרת. חזרתי בספטמבר להיות גננית בפינדהורן, אפילו חזרתי לאותו בית שעזבתי בתחילת השנה.

חזרתי לאותו מקום מוכר, קיבלתי אחריות על הגנים שהיו "שלי", אבל ממקום אחר. אני שונה, פינדהורן השתנתה והנחיתה לא קלה. אושר גדול ומוכר, חזרה הביתה, אבל בפינדהורן אין סטטיות. אנשים עזבו, חדשים באו, הצוות בגן התכווץ  (איכשהו הצלחנו להעזיב את כל הבריטים ועכשיו אין מי שיתרגם אותנו לעצמנו וימצא את המילה החסרה באנגלית ברגע המתאים...). 

אני לא מצליחה להתקרקע. קצת מוזר לגננית שעובדת עם האדמה כל יום, אבל יש לי תחושה של פער בין ראש ורגש, בין העבודה הפיסית שמכוונת תנועה למטה ושאר החלקים שלי שמתפזרים לכל הכיוונים. וכמו שקרה בעבר, נאלצתי לנהל את המחלקה במשך חודש כשכל מה שרציתי זה לשקוע לתוך האדמה ולהיות עם עצמי אחרי תקופה של נדודים. אני עוברת בין צינון כבד לקרסול נקוע, סופרת עד עשר לפני שאני פותחת את הפה ומרגישה שבא לי להתפוצץ. 

אז באתי לאיונה, לבית הרטריט של פינדהורן, ל- 10 ימים, ומאחר והקרסול שלי עדיין חלש ובחוץ רוח חזקה, אני לא יכולה להתרוצץ, ונאלצת להתקרקע בכוח. הרבה מדיטציה והרבה שינה. להיות. 

אנחנו שבוע לפני יום ההיפוך, היום הקצר בשנה, או הלילה הארוך בשנה, תלוי איך שמסתכלים על זה. ב- 21.12 השמש מתחילה לחזור והזרעים האנרגטיים נטמנים בתוכנו.אם תיעשה עבודה טובה של התכווננות בחודשי החורף, יפרצו זרעים אלה באביב בחגיגה של יצירתיות. בפינדהורן הולכים את הספיראלה כדי להתכוונן לשנה החדשה ולהתחיל את התנועה לשלב הבא. כמה ימים לפני אנחנו מתחילים לאסוף ענפים ירוקים וגרגירים אדומים כדי לבנות מבוך ספיראלה באולם הגדול. אני מתחילה לשחרר את השנה הקודמת כבר כמה ימים לפני כן, מתבוננת במה שהיה , סולחת לעצמי על השטויות וטופחת לעצמי על השכם כשמגיע לי. הספיראלה פתוחה כל היום ואנשים מגיעים גם באמצע הלילה. הליכה מדודה למרכז המבוך, משחררים את השנה. במרכז מדליקים נר קטן ונושאים אותו החוצה תוך התכווננות לשנה החדשה. בקצה עומד שולחן עם קלפי מלאכים, כל מלאך שייבחר מייצג איכות שתהייה דומיננטית בשנה הבאה.

כשהוצאתי את המלאך הנקרא Strength  בדצמבר שנה שעברה, לא דמיינתי שחיי יתהפכו תוך חודש, שאעזוב ואצא למסע גדול, שאצטרך לבחור אם לחזור לכאן או לחזור לארץ, או להמשיך למקום אחר. קראתי למלאך הזה לעזרה אינספור פעמים ומצאתי את עצמי מובלת כמעט ללא בחירה. לאורך כל הדרך "שמעתי" שאחזור לאותו מקום ממקום אחר על הספיראלה האישית שלי, אבל מה הסיכוי שכשהיה נכון התפנו גם התפקיד שלי בגן, גם הבית האהוב שלי וגם הגנים שטיפלתי בהם ואני מחוברת אליהם רגשית?

את השבוע כאן אני מקדישה (בנוסף לזלילה פרועה והרכבת פאזלים...) לשחרור השנה שעברה. אנחנו חוזרים בדיוק ב- 21.12 בשש בערב לפינדהורן, ישר לספיראלה ולקבלה של מלאך חדש. אני משחררת בשמחה את Strength ואשמח לקבל את Relaxation  או Celebration אבל יש לי תחושה שזה לא יהיה כל כך קל.

אני מנסה להתחבר לזרעים החדשים, להבין מה הביא אותי שוב לאותו מקום, לגן בחורף...מה השתנה אצלי במהלך השנה המאתגרת הזאת. התפנו כאן תפקידים שיכולתי לפנות אליהם ואף אחד מהם לא קורץ לי. תמונות ראשונות מתחילות להגיע, בניית התשתית של פינדהורן מחדש, ידיים בתוך האדמה (באביב...עכשיו היא קפואה..) יוצרות שינוי פיסי, שמביא לשינוי אנרגטי. תמיכה בשינוי העצום שפינדהורן עוברת, מיני רעידת אדמה. דור מתחלף, דור חדש שמוביל לכיוונים חדשים, והצורך לא לאבד את הבסיס, להעמיק את החיים לפי שלושת עקרונות היסוד שבנו את פינדהורן: הקשבה פנימה, שיתוף פעולה עם הטבע ושירות לעולם. וכל זה עם הרבה צחוק והנאה, ובלי לקחת את החיים יותר מידי ברצינות. 

יום ההיפוך. ערב. הלכתי את הספיראלה, חוויה עמוקה כרגיל. המלאך שלי שלי לשנה זו הוא Synthesis. הוא מדבר על יצירתיות ורגישות כדי לשלב חלקים שונים לשלם. יש לי שנה להבין איך הוא עובד....

  

שנה טובה!


החיים לפי פינדהורן
גינת הקוסמת בפייסבוק

מנערים את הלב של ירושלים

כדי לתקן משהו, צריך לחזור בזמן לנקודה בה החל להתקלקל. אנחנו קבוצה של כ- 20 איש, ישראלים ואירופאים, עוקבים אחרי מרקו פוגצ'ניק בירושלים. מרקו מאמין שהמהות הבסיסית של ירושלים היא שלום, כוח קיומי, ארכיטיפי שנובע מהאדמה, ונכבש, עוות ונחלש במשך 3000 שנה. אנחנו חוזרים בזמן לרגע בו מונותאיזם כבש את הפגניזם, לרגע בו נאלצה האלה להתחבא. בארבעת הימים האלה אנחנו מחפשים את האלה בירושלים, בהתאמה מושלמת לעבודה שעשיתי פה עם עצמי בשבוע שלפני זה. מישהו שם למעלה ממש רוצה שאעשה עבודה פנימית...

מרקו מסרב לעבוד בתוך העיר. ההנחיה שקיבל שולחת אותנו לעבוד מסביב לחומות. אני קצת חוששת כשהוא מתחיל לצעוד בבטחה בכיוון שער שכם, אבל היום כל כך יפה ורגוע. אני נרגעת ומתמסרת.

מערת צדקיהו

אנחנו צריכים להיכנס לתוך ההר, מעבר לחומות ורצפות האבן, לחבר שמיים וארץ. אנחנו נכנסים למערת צדקיהו, מתחת לעיר העתיקה. עמוק בבטן האדמה אנחנו פותחים את הלב שלנו, הלב של המקום, הלב של ירושלים, דרך מדיטציה ושירה. הקולות הנפלאים רוטטים ומתערבלים, פוגעים בסלעים וחוזרים אלינו. אני מרגישה שההר מתמתח, מתעורר, חוויה חזקה.

טכס, ריטואל, הוא שפה לא מילולית, דרך לתקשר עם הישויות ששוכנות בהר ומסביבו. אין לישויות האלו עיניים והן לא מבינות מלים. הדרך לתקשר איתן היא דרך ויברציות וכוונה. אני מתחילה להרגיש קשר למלאכים.  

שער שכם

אנחנו יוצאים מהמערה מלאים אהבה ואור, רק כדי להתרסק למציאות. אנחנו ליד שער שכם, בעיר המזרחית. העיר תוססת ושלווה, ילדים חוזרים מבית הספר, נשים עם סלי קניות, נורמליות, מגובה בחיילים בכל פינה. אנחנו יושבים על הדשא ליד החומה לארוחת צהריים של סנדוויצ'ים. מספר נערים מתחילים להסתובב סביבנו והחיילים לא מאבדים רגע, אוספים אותם ובודקים את התיקים. ידיים על החומה ובדיקת גוף , כאשר כולם מסתכלים. הפנים של הנער שקרוב אלי...הכעס וההשפלה...חלק ממני שמח על ההגנה, אבל בגדול אני מרגישה כפולשת.

האנרגיה בקבוצה צונחת. האורחים מאירופה המומים, ברוכים הבאים למזרח התיכון! האם גם לאירופה מחכה גורל כזה? מה אנחנו עושים פה? איך אפשר לעשות שינוי במציאות הבלתי אפשרית הזו?

אנחנו זזים משם מיד לאחר האפיזודה, לא רוצים לגרום לעוד הפרעות בשגרת החיים השלווה. הגרון שלי סגור ואני מרגישה צורך לבכות. מרקו מצליח לאסוף אותנו אנרגטית ואנחנו ממשיכים את שיחותינו עם האלה ומלאכיה. המטפורה האהובה עליו היא של דוד וגוליית. אנחנו דוד...קטנים אך ממוקדים. אני דווקא נזכרת באפקט הפרפר שמנפנף בכנפיו וחומת סין נופלת. אני מזכירה לעצמי שאני לא מצילה את העולם לבדי. העבודה הזו היא קודם כל בשבילי, להתחבר לתדר חדש/ישן, להתחדש. יש המון אנשים שמחוברים למקור הזה בצורות שונות. מתישהו נגיע למסה קריטית ואז יתרחש השינוי. זה אולי לא יהיה בימי חיי, אבל צריך להתחיל איפה שהוא.

יומיים מסביב לחומות, הולכים, עוצרים למדיטציה, שרים, מדמיינים עולם טוב יותר. אני מרגישה שינוי אבל אולי זה בגלל שהפוקוס וההבחנה משתנים.

גיא בן הינום

היום האחרון מוקדש לגיא בן הינום, ממנו נגזרה המילה גיהינום. באנגלית זה נקרא "עמק הגיהינום", שם נורא לעמק יפהפה ואנרגטי. התורה רומזת שהוקרבו שם ילדים למולך. הפרשנים מאד חלוקים וזה כנראה לא ממש סביר, קורבן אדם היה נדיר מאד במזרח התיכון. עוד ניסיון לקעקע את תרבות האדמה, המקדשת את האלה. נראה לי שהם הצליחו לכבוש את הגבעות המקודשות לאלה ולהעמיד עליהן בניני אבן, אבל לא עמדו באנרגיות של העמק. כדי לשלוט בו היו צריכים להמציא סיפורי זוועות שירחיקו את ההמונים. מעולם לא בנו שם, מה ששמר על העמק יותר מכל. זהו גן עדן של עצי פרי -תאנה, זית, רימון, תות ושקד – ממש גן האלה. העמק מתפתל כנחש (עוד סימבול של האלה) לכיוון ים המלח. הוא מרגיש לי כמקום הכי שפוי באזור, ממש מתחת לעיר המטורפת, מגן עליה מאיבוד דעת טוטאלי תוך שהוא שולח אנרגיה של אימא אדמה במעלה ההר.

אני עוזבת את ירושלים עם תקווה מחודשת, לא נותנת למציאות ולעובדות לבלבל אותי. רבים מאתנו מעדיפים להתרחק מירושלים, משאירים אותה לפנאטים, אבל ירושלים כל כך חזקה שאסור להשאיר אותה כך. האנרגיה שלה משפיעה גלובאלית, 3 דתות נלחמות עליה כבר 3000 שנה...ההר מוכן לתקשר אתנו, האנרגיה שלו תלך לאן שנכוון אותה. השארנו אותה יותר מידי זמן בידי כוחות אפלים.

ותודה לך, מרקו, בלעדיך לא היינו יכולים להגיע לאן שהגענו.

ירושלים

אבלון

    

ירושלים

עשרים וארבע שעות....זה כל מה שהיה צריך כדי להשלים את מסע הצליינות שלי, בירושלים. ידעתי שהדרך מובילה לשם אבל לא ממש התלהבתי מהרעיון. יש לי עניין עם ירושלים. זה התחיל לפני 25 שנים כשעבדתי במלון קינג דיויד בעבודה מתישה ומלחיצה. האנרגיה בירושלים תמיד חזקה ואגרסיבית מידי בשבילי. 3 דתות זכריות עיקריות נלחמות על הסלע הזה כבר 3000 שנה (אחרי שמחקו ביעילות כל זכר לדתות האדמה, מה שנקרא דת האלה...). כשאני חושבת ירושלים אני מיד רואה חומות, אבן ושיש, חומות בתוכי, חומות מסביבי. פלא שלא ביקרתי שם כל כך הרבה שנים? וכן, אני מודעת לכך שהחוויה הזו סובייקטיבית לגמרי ולא מייצגת.

רציתי לבקר במנזר סט. ג'ורג' ובגן הקבר (המקום בו נקבר ישו ועלה לשמיים לפי הנצרות). שני המקומות זכורים לי כקסומים, עם גנים רוחניים ומרגיעים. בפברואר, כשהייתי באיונה, קראתי את הביוגרפיה של פיטר קדי (מייסד פינדהורן) וגיליתי לתדהמתי שאני הולכת בעקבות מסע הצליינות שלו (במילותיו הוא), החל באיונה, דרך גלסטונברי עד לגן הקבר בירושלים. היש סימן טוב יותר למישהו שחי בפינדהורן?

דורמיציון

התכתבויות עם חברים בארץ ומבט באתרי חדשות מחקו את הפנטסיה הרומנטית הזו. שני המקומות נמצאים בצד המזרחי של העיר ליד שער שכם. בפברואר נורו ונדקרו שם אנשים על בסיס יומי. אני סומכת על היקום אבל אין בי נטיות אובדניות....הלכתי לשבת על יד הנהר בפינדהורן וחייגתי 144 יוניברס כדי לקבל הנחיות. התשובה הגיעה מיידית. המסע שלי עוקב אחר התדר הנשי, השער שאני מחפשת עובר דרך אתרים נוצריים אבל לא אלה שציינתי. תמונה של מנזר הדורמיציון על הר ציון, מוקדש למריה, עלתה מהחושך. קיבלתי את הרמז הראשון.

הימים שלי באבלון הביאו לקשר עמוק יותר עם אנרגיית האלה, אנרגיות של גאיה, ונחישות למצוא את אותה אנרגיה בירושלים. אני צריכה לחדור דרך הגל הדומיננטי של אנרגיה אלימה ואגרסיבית. ירושלים יכולה להיות מאד רוחנית, אלימה, פנאטית, עמוקה, אבל לעולם לא משעממת. מעולם לא הרגשתי בה רכות ונשיות, אבל שוב, זו חוויה סובייקטיבית שלי.

קריפטה דורמיציון

תחנה ראשונה, מנזר הדורמיציון, שם לפי האמונה, נרדמה מריה ועלתה לשמיים. החלק העליון של הכנסייה דומיננטי, כובש את ההר. הקריפטה בקומת המרתף כולה אנרגיה נשית, עם פסל של מריה הישנה וציורים של שש נשים חזקות מהתנ"ך. אני מוצאת לעצמי פינה חשוכה, מחכה שהתיירים יעזבו ונכנסת למסע שמאני, לתוך ההר. האבנים והשיש מתאיידים. הכנסייה, קבר דויד הסמוך והחדר של "הסעודה האחרונה" נעלמים. ההר מתנער, מתמתח, ואני צונחת אלפי שנים אחורה, לתוך תהלוכת כוהנות, שמטפסות על ההר בלילה של ירח מלא. במרחק רב אני שומעת קבוצה של צליינים שרים ומתפללים עם הכומר שלהם, קולות מהאולם העליון, מהמאה ה -21 . בהתחלה אני מתרגזת אבל מהר מאד מצליחה לחבר את הקולות לתהלוכת הכוהנות, לייצר תדר חזק של אהבה וחמלה. כשאני סוף סוף חוזרת, אני לגמרי לא מאופסת.

כנסיית הקבר

אני מטיילת דרך שער ציון לתוך העיר העתיקה, המלאה תיירים ושוקקת חיים. אני מוצאת את עצמי ברובע הנוצרי, בכנסיית הקבר, המקום הכי קדוש לנצרות, מקום הצליבה. גם פה אני מוצאת פינה בקריפטה שבקומה התחתונה, מסע עמוק לתוך ההר, אותן תמונות, קבוצה אחרת של צליינים שרים ומתפללים עם הכומר, בעוד אני מצטרפת לתהלוכת הכוהנות, אלפי שנים אחורה. אני מאבדת את תחושת הזמן, עבר והווה מתערבבים, הבניין המרשים מתאייד, ההר מנער מעליו כל סימן לשליטה אנושית ודתית ומתעורר לחיים. כאוס בגוף שלי ושחרור אדיר של אנרגיה חסומה, בא לי לבכות.

אחרי שני מסעות שמאניים חזקים, אני צריכה חומוס בדחיפות. החומוס הטוב ביותר נמצא אצל אבו שוקרי ברובע המוסלמי ובנקודה הזו ממש לא אכפת לי מבטיחות, אני נחושה להשיג את החומוס שלי. אני הולכת דרך הויה דולורוסה, המוכרים הנחמדים, המלצרים המנומסים, בסופו של דבר כולנו אותו דבר, רוצים להיות בריאים, שמחים ולהתפרנס בכבוד.

תחנה אחרונה, הכותל המערבי. כאן המסע קשה יותר, אולי בגלל שזה מקום פתוח ורועש, בניגוד לפינות השקטות והחשוכות בכנסיות. אולי בגלל שאני פשוט עייפה. אני חוזרת על גרסה מקוצרת של המסע ומטיילת באיטיות לגסט האוס שלי. 

הערב יפהפה עם נוף מול העיר העתיקה, אבל הגוף שלי דואב והאגן ממש כואב. אני מונחית במדיטציה לקרקע ולאזן את החלקים השונים של המסע – איונה, אבלון, ירושלים – בגופי. אני מרגישה את הריפוי האדיר שעדיין מתחולל בי. עשיתי בתוכי שלום עם ישראל, שלום עם ירושלים, שחררתי הרבה כעס ואגרסיות והתחברתי לתדר עתיק שהיה קבור תחת 3000 שנות אלימות. זו התחלה. בשבוע הבא אני חוזרת לכאן לסדנה עם מרקו פוגצ'ניק. מרקו, אמן סביבתי ידוע ואיש שעובד עם האנרגיות של גאיה בכל העולם, מגיע הרבה לישראל. יצא לי לעבוד איתו בפינדהורן. עד היום הוא סירב לעבוד בירושלים. עכשיו, הוא החליט, הגיע הזמן, איכשהו בהתאמה להדרכה שאני מקבלת. מה הסיכוי?   

מרקו מאמין שהדרך היחידה להביא לכאן שלום היא לנער ולשנות תבניות אנרגטיות דומיננטיות שתוקעות את כולנו. לא תכננתי מראש אבל זה בדיוק מה שניסיתי לעשות בטיולי הקטן פה. מחכה בקוצר רוח להזדמנות להתנסות בעבודה כזו עם קבוצה....  

המסע מתחיל

אבלון

החיים לפי פינדהורן

אבלון

המעיין האדום

אני עומדת במעיין האדום בגן האלה, Chalice Well garden  . הרגליים שלי קפואות, המים קרים, אבל האנרגיה טסה לי בגוף כלפי מעלה. מי המעיין אדומים ומסמלים את הדם, אחד מסמלי האלה. אני יושבת במדיטציה בגן הנפלא הזה ומתמסרת ליופי, לשלווה. האנרגיה החזקה מעגנת ומקרקעת. מבחינתי אפשר לשבת פה לנצח, עטופה ומוגנת באנרגיה נשית מרפאה, אנרגיה של האלה/האם במיטבה.

ביום למחרת אני מטפסת על הטור, הגבעה המפורסמת שמושכת עולים לרגל כבר אלפי שנים. קר והרוח חזקה, ואני מרגישה די עצבנית, לוקח לי זמן לפתוח שער אנרגטי ולהתחיל את המסע פנימה, לתוך הגבעה, לבטן האדמה. אני "צונחת" פנימה, הולכת בבוץ עשיר וחמים, עוברת דרך אש ודרך מפל מים, וכשאני מטפסת חזרה, אני מרגישה שהריאות שלי מתרחבות. תחושה של איזון עם האלמנטים ועם האנרגיה של אבלון, והתמונות מתחילות להגיע.

אני גרה בצימר חמוד שנקרא Apple Fairy, והאווירה החמימה והמרגיעה תומכת בי. בין מדיטציה למדיטציה במקומות שונים והרבה התחפרות בחדר, אני מתחילה להבין לאן מוליך אותי המסע. באיונה התחברתי מחדש לחלק בי שהלך לישון בזמן שאני חגגתי בעבודה ועם חברים בפינדהורן. נפגשתי מחדש עם האלה, והגעתי לאבלון כדי להעמיק את הקשר. אני לא חזקה בטכסים ולא ממש מתחברת לקבוצות המכשפות וכוהנות האלה שפורחות בגלסטונברי. מבחינתי מה שחשוב פה זה החיבור האנרגטי, התדר דרכו אני מתקשרת עם העולם. אני מאפשרת למקום לעבוד דרכי, ליצור את הקסם, ולראשונה מזה שנתיים אני מטפלת טיפול הילינג מרחוק, במישהו בארץ. התוצאה מיידית וכך גם הפידבק. משהו נפתח...

הטור של אבלון

אני כבר יודעת שהשלב הבא במסע עובר דרך ירושלים. לפני שנים ישבתי על הטור וקיבלתי תמונה חזקה של "כיסי ריפוי", מקומות שמושכים אליהם עולים לרגל בגלל אנרגיית הריפוי החזקה שלהם. כתבתי על כך בפוסט הקודם על אבלון. אני זוכרת מסע שמאני בו הראו לי מקומות ריפוי כאלה בעולם, לא ראיתי כאלה בארץ. ירושלים חזקה ומושכת עולים לרגל אבל אני לא מרגישה בה ריפוי. הרגשתי אז שמאחר ואנחנו לא מתמלאים אנרגיה מהאדמה, אנחנו נאלצים להתמלא מהשכנים...אולי זה חלק מהסיבה לכך שאנחנו לא מפסיקים להילחם על אדמה, מתקשים לשחרר. הביקור באבלון חיבר אותי לעבודה עם הטבע שכל כך מזוהה עם פינדהורן. דימיינתי אז אלפי גינות, עם צמחי מרפא ובריכות מים קטנות, מקומות מקלט מאלימות ומתח. כתבתי על כך בבלוג התחלתי לעבוד עם גינות, ואז עברתי לפינדהורן ופיתחתי כיוונים אחרים בעבודה שלי.  

חזון של אנרגיה נשית שמתעוררת, מחוברת לאדמה, מחבקת באהבה את העייפים ממאבק, מתחיל שוב לקבל צורה. הדרך קשורה לשלושת עקרונות היסוד של פינדהורן: הקשבה פנימה, שיתוף פעולה עם הטבע, ושירות לעולם.

תמיד היה לי קל להתחבר לאלות הקלטיות של אבלון. אני מבינה פתאם שאני לא יודעת כמעט כלום על האלה במחוזותינו. אני יושבת בגן הקפלה של מריה מגדלנה בגלסטונברי. תוך כדי מדיטציה אני מקבלת תמונה של האלה אשתורת ואני מתכווצת. 12 שנים של שיעורי תנ"ך, סיפורים על מלכים שהרגו את כוהני וכוהנות אשתורת כי עשו את הרע בעיני אדוני, דמוניזציה מוחלטת של האלה ושל נשים כמו איזבל שעבדו אותה. אני מרגישה את האינדוקטרינציה בתוכי, אני מרגישה שאני נסגרת כשאני מדמיינת את הדמויות הנשיות בנצרות, ועדיין אני "שותה" את האנרגיה הנפלאה בקפלה שמוקדשת למריה מגדלנה.

הקפלה של מריה מגדלנה

אני יושבת בגן הקטן בעיניים עצומות והאסימון נופל. מתחת לסיפורים, מתחת לדמויות התנ"כיות, זורם נהר של אנרגיה נשית, שמתפתח, משנה צורה ושמות, אבל תמיד זורם. אני הולכת בעקבות הנהר האנרגטי של גאיה. אשתורת, מריה, אבלון, כל אלה הם שערים לתדר עמוק יותר  שצריך לצוף ולקבל שם חדש. עמוק בתוך מדיטציה אני מרגישה את החומות בתוכי מתפוררות. הגיע הזמן לחזור לתנ"ך (אחרי 35 שנה...), לחפש את הרמזים לאלה ולקרוא את הסיפורים דרך משקפיים חדשות. ואז לנסוע לירושלים ולחפש אותה שם. היא קבורה תחת אלפי שנים של מלחמה ואלימות אבל אני בטוחה שהיא שם, אני צריכה רק למצוא את השער.  

המסע מתחיל

גינת הקוסמת בפייסבוק, אלכימיה בין נשיות, רוחניות וטבע.

המסע מתחיל.....

הפוסט הזה הוא תרגום של הפוסט שכתבתי באנגלית.

איונה

התחלתי מסע צליינות רוחני/רגשי, שיביא לי, אני מקווה, בהירות לגבי השלב הבא בחיי. בעיה טכנית בחידוש ויזת העבודה שלי (שכחתי לצרף את האישור שעברתי בחינה באנגלית...) והצורך למלא את כל הניירת מחדש, הביאו אותי לעצירה. ישבתי על החוף המבודד בקיסריה ובהיתי בים, ומשהו בתוכי שנרדם בשנתיים האחרונות, התעורר. הסתכלתי על מה שעלה די מופתעת וקצת בחשש, והבנתי שהחיים שלי בפינדהורן הלכו לכיוון שונה מאד ממה שחשבתי שיהיו. 

אני לא מתלוננת, חייתי שנתיים במקום המופלא הזה, שנתיים מרתקות, מרגשות. נהניתי מהרוב, שרדתי את האתגרים, יצרתי הרבה חברים חדשים. אני מקווה שהמסע שאני עוברת עכשיו יחזיר אותי לחיות שם, אבל אני מתמסרת ופתוחה לכל תרחיש.

כדי  להזיז את האגו החזק שלי למושב הנוסע, ולאפשר לקול הפנימי לנהוג לשם שינוי, נסעתי לשבוע לאי איונה. כתבתי על איונה בביקורי הקודמים שם. לפינדהורן יש שם בית רטריט מקסים (פתוח לכל אורח שרוצה לבוא) ותוך כדי מדיטציות ב Sanctuary ועל החוף, התמסרתי למה שבא. הטקסט היפה שבתמונה תלוי על דלת ה Sanctuary  . דיקלמתי אותו שוב ושוב.

בחורבות מנזר הנשים שעל האי פגשתי שוב את האלה, התחברתי שוב לקול הפנימי שלי, לתדר שעזבתי ליותר משנה. הרגשתי במהלך התקופה הזו שאני מאבדת את היכולת לתקשר לאנשים, לתת הילינג, משהו בעבודה שלי עם ישויות הטבע התעמעם. במקביל נפתחו שערים חדשים ותמיד אהיה אסירת תודה לקבוצת התיקשור שלנו ולעבודה שעשינו ביחד. זה היה ניסיון ראשון שלי לעבוד בקבוצה כדי לייצר שינוי אנרגטי במרחב ובקהילה. נכנסתי בשמחה ל"פורטל" האנרגטי שפתחו אחרים, אבל במקביל סגרתי את הקול הייחודי שלי. הגיע הזמן להתחבר מחדש, ליצור את השלב הבא של חיי. מאד מרגש! קצת מפחיד! בעיקר מרגש.....

מנזר הנשים

איונה היא מקום קסום עם אנרגיה מאד חזקה. זהו הביקור הרביעי שלי והראשון שאני לא מבלה חולה במיטה חצי מהזמן. נראה שלמדתי להתמסר ולהיפתח לאנרגיה המרפאה של האי. ניסיתי לעזור למדריכים שלי להגיע להחלטה ה"נכונה" לגבי המשך חיי, אבל הם זרקו אותי שוב ושוב מהקונסיליום. בסוף נאלצתי להירגע ולתת להם להוביל ולייצר את הקסם.

חזרה בפינדהורן, אני מאד ממוקדת וממושמעת , מקרקעת ומטביעה בתוכי את התדר הישן/חדש ואת ההבנות שעלו באיונה. יש שיטות שונות לקרקע "תכנית", חיזיון שנוצר בחלום. אני לוקחת את האנרגיה של החיזיון ומעבירה אותה דרך הגוף. אני משתמשת  בטכניקה שלמדתי בסדנה נהדרת ומאד מומלצת בפינדהורן (Children of the elements)  , ומעבירה את עצמי דרך האלמנטים. 

הנהר פינדהורן

שבועיים דרך האלמנטים, מתחברת לזרע של כל הפוטנציאלים במסע שמאני לבטן האדמה (אלמנט אדמה), מקרקעת את האנרגיה בעבודה בגן, בוכה ונוזלת (התקררות חזקה...) דרך אלמנט המים, שוטפת את עצמי בנהר (אנרגטית...עוד לא השתגעתי...סקוטלנד...), משחררת רגשות שליליים ופחדים דרך אלמנט האש ומרחיבה את הריאות דרך אלמנט האוויר. התוצאה מיידית, אני כותבת , מתקשרת לחברים ועל הדרך גם עושה קצת הילינג.

המסע שלי לוקח אותי לגלסטונברי, לאבלון, גם עליה כתבתי בעבר. בוקר ב – Chalice well garden  , המעין שלמרגלות אבלון, שולח אותי למיטה...האנרגיות פה מאד חזקות. המסע ממשיך...ואמשיך לכתוב עליו, על התובנות שמתחילות להיאסף, ברגע שאתחזק. שוקולד ושינה טובה ואהיה מוכנה לפגישה נוספת עם האלה.