כדי לתקן משהו, צריך לחזור בזמן לנקודה
בה החל להתקלקל. אנחנו קבוצה של כ- 20 איש, ישראלים ואירופאים, עוקבים אחרי מרקו פוגצ'ניק בירושלים. מרקו מאמין שהמהות הבסיסית של ירושלים היא שלום, כוח קיומי,
ארכיטיפי שנובע מהאדמה, ונכבש, עוות ונחלש במשך 3000 שנה. אנחנו חוזרים בזמן לרגע
בו מונותאיזם כבש את הפגניזם, לרגע בו נאלצה האלה להתחבא. בארבעת הימים האלה אנחנו
מחפשים את האלה בירושלים, בהתאמה מושלמת לעבודה שעשיתי פה עם עצמי בשבוע שלפני זה.
מישהו שם למעלה ממש רוצה שאעשה עבודה פנימית...
מרקו מסרב לעבוד בתוך העיר. ההנחיה שקיבל
שולחת אותנו לעבוד מסביב לחומות. אני קצת חוששת כשהוא מתחיל לצעוד בבטחה בכיוון
שער שכם, אבל היום כל כך יפה ורגוע. אני נרגעת ומתמסרת.
 |
| מערת צדקיהו |
אנחנו צריכים להיכנס לתוך ההר, מעבר
לחומות ורצפות האבן, לחבר שמיים וארץ. אנחנו נכנסים למערת צדקיהו, מתחת לעיר
העתיקה. עמוק בבטן האדמה אנחנו פותחים את הלב שלנו, הלב של המקום, הלב של ירושלים,
דרך מדיטציה ושירה. הקולות הנפלאים רוטטים ומתערבלים, פוגעים בסלעים וחוזרים
אלינו. אני מרגישה שההר מתמתח, מתעורר, חוויה חזקה.
טכס, ריטואל, הוא שפה לא מילולית, דרך
לתקשר עם הישויות ששוכנות בהר ומסביבו. אין לישויות האלו עיניים והן לא מבינות
מלים. הדרך לתקשר איתן היא דרך ויברציות וכוונה. אני מתחילה להרגיש קשר למלאכים.
 |
| שער שכם |
אנחנו
יוצאים מהמערה מלאים אהבה ואור, רק כדי להתרסק למציאות. אנחנו ליד שער שכם, בעיר
המזרחית. העיר תוססת ושלווה, ילדים חוזרים מבית הספר, נשים עם סלי קניות, נורמליות,
מגובה בחיילים בכל פינה. אנחנו יושבים על הדשא ליד החומה לארוחת צהריים של סנדוויצ'ים.
מספר נערים מתחילים להסתובב סביבנו והחיילים לא מאבדים רגע, אוספים אותם ובודקים את
התיקים. ידיים על החומה ובדיקת גוף , כאשר כולם מסתכלים. הפנים של הנער שקרוב
אלי...הכעס וההשפלה...חלק ממני שמח על ההגנה, אבל בגדול אני מרגישה כפולשת.
האנרגיה
בקבוצה צונחת. האורחים מאירופה המומים, ברוכים הבאים למזרח התיכון! האם גם לאירופה
מחכה גורל כזה? מה אנחנו עושים פה? איך אפשר לעשות שינוי במציאות הבלתי אפשרית
הזו?
אנחנו זזים משם מיד לאחר
האפיזודה, לא רוצים לגרום לעוד הפרעות בשגרת החיים השלווה. הגרון שלי סגור ואני
מרגישה צורך לבכות. מרקו מצליח לאסוף אותנו אנרגטית ואנחנו ממשיכים את שיחותינו עם
האלה ומלאכיה. המטפורה האהובה עליו היא של דוד וגוליית. אנחנו דוד...קטנים אך
ממוקדים. אני דווקא נזכרת באפקט הפרפר שמנפנף בכנפיו וחומת סין נופלת. אני מזכירה
לעצמי שאני לא מצילה את העולם לבדי. העבודה הזו היא קודם כל בשבילי, להתחבר לתדר
חדש/ישן, להתחדש. יש המון אנשים שמחוברים למקור הזה בצורות שונות. מתישהו נגיע
למסה קריטית ואז יתרחש השינוי. זה אולי לא יהיה בימי חיי, אבל צריך להתחיל איפה
שהוא.
יומיים מסביב לחומות, הולכים, עוצרים
למדיטציה, שרים, מדמיינים עולם טוב יותר. אני מרגישה שינוי אבל אולי זה בגלל
שהפוקוס וההבחנה משתנים.
 |
| גיא בן הינום |
היום האחרון מוקדש לגיא בן הינום, ממנו
נגזרה המילה גיהינום. באנגלית זה נקרא "עמק הגיהינום", שם נורא לעמק
יפהפה ואנרגטי. התורה רומזת שהוקרבו שם ילדים למולך. הפרשנים מאד חלוקים וזה כנראה
לא ממש סביר, קורבן אדם היה נדיר מאד במזרח התיכון. עוד ניסיון לקעקע את תרבות
האדמה, המקדשת את האלה. נראה לי שהם הצליחו לכבוש את הגבעות המקודשות לאלה ולהעמיד
עליהן בניני אבן, אבל לא עמדו באנרגיות של העמק. כדי לשלוט בו היו צריכים להמציא
סיפורי זוועות שירחיקו את ההמונים. מעולם לא בנו שם, מה ששמר על העמק יותר מכל.
זהו גן עדן של עצי פרי -תאנה, זית, רימון, תות ושקד – ממש גן האלה. העמק מתפתל
כנחש (עוד סימבול של האלה) לכיוון ים המלח. הוא מרגיש לי כמקום הכי שפוי באזור, ממש מתחת לעיר המטורפת, מגן עליה מאיבוד דעת
טוטאלי תוך שהוא שולח אנרגיה של אימא אדמה במעלה ההר.
אני עוזבת את ירושלים עם תקווה מחודשת,
לא נותנת למציאות ולעובדות לבלבל אותי. רבים מאתנו מעדיפים להתרחק מירושלים, משאירים
אותה לפנאטים, אבל ירושלים כל כך חזקה שאסור להשאיר אותה כך. האנרגיה שלה משפיעה
גלובאלית, 3 דתות נלחמות עליה כבר 3000 שנה...ההר מוכן לתקשר אתנו, האנרגיה שלו תלך לאן שנכוון
אותה. השארנו אותה יותר מידי זמן בידי כוחות אפלים.
ותודה לך, מרקו, בלעדיך לא היינו יכולים
להגיע לאן שהגענו.
