חפש בבלוג זה

יום ראשון, 10 באפריל 2016

ירושלים

עשרים וארבע שעות....זה כל מה שהיה צריך כדי להשלים את מסע הצליינות שלי, בירושלים. ידעתי שהדרך מובילה לשם אבל לא ממש התלהבתי מהרעיון. יש לי עניין עם ירושלים. זה התחיל לפני 25 שנים כשעבדתי במלון קינג דיויד בעבודה מתישה ומלחיצה. האנרגיה בירושלים תמיד חזקה ואגרסיבית מידי בשבילי. 3 דתות זכריות עיקריות נלחמות על הסלע הזה כבר 3000 שנה (אחרי שמחקו ביעילות כל זכר לדתות האדמה, מה שנקרא דת האלה...). כשאני חושבת ירושלים אני מיד רואה חומות, אבן ושיש, חומות בתוכי, חומות מסביבי. פלא שלא ביקרתי שם כל כך הרבה שנים? וכן, אני מודעת לכך שהחוויה הזו סובייקטיבית לגמרי ולא מייצגת.

רציתי לבקר במנזר סט. ג'ורג' ובגן הקבר (המקום בו נקבר ישו ועלה לשמיים לפי הנצרות). שני המקומות זכורים לי כקסומים, עם גנים רוחניים ומרגיעים. בפברואר, כשהייתי באיונה, קראתי את הביוגרפיה של פיטר קדי (מייסד פינדהורן) וגיליתי לתדהמתי שאני הולכת בעקבות מסע הצליינות שלו (במילותיו הוא), החל באיונה, דרך גלסטונברי עד לגן הקבר בירושלים. היש סימן טוב יותר למישהו שחי בפינדהורן?

דורמיציון
התכתבויות עם חברים בארץ ומבט באתרי חדשות מחקו את הפנטסיה הרומנטית הזו. שני המקומות נמצאים בצד המזרחי של העיר ליד שער שכם. בפברואר נורו ונדקרו שם אנשים על בסיס יומי. אני סומכת על היקום אבל אין בי נטיות אובדניות....הלכתי לשבת על יד הנהר בפינדהורן וחייגתי 144 יוניברס כדי לקבל הנחיות. התשובה הגיעה מיידית. המסע שלי עוקב אחר התדר הנשי, השער שאני מחפשת עובר דרך אתרים נוצריים אבל לא אלה שציינתי. תמונה של מנזר הדורמיציון על הר ציון, מוקדש למריה, עלתה מהחושך. קיבלתי את הרמז הראשון.

הימים שלי באבלון הביאו לקשר עמוק יותר עם אנרגיית האלה, אנרגיות של גאיה, ונחישות למצוא את אותה אנרגיה בירושלים. אני צריכה לחדור דרך הגל הדומיננטי של אנרגיה אלימה ואגרסיבית. ירושלים יכולה להיות מאד רוחנית, אלימה, פנאטית, עמוקה, אבל לעולם לא משעממת. מעולם לא הרגשתי בה רכות ונשיות, אבל שוב, זו חוויה סובייקטיבית שלי.

קריפטה דורמיציון
תחנה ראשונה, מנזר הדורמיציון, שם לפי האמונה, נרדמה מריה ועלתה לשמיים. החלק העליון של הכנסייה דומיננטי, כובש את ההר. הקריפטה בקומת המרתף כולה אנרגיה נשית, עם פסל של מריה הישנה וציורים של שש נשים חזקות מהתנ"ך. אני מוצאת לעצמי פינה חשוכה, מחכה שהתיירים יעזבו ונכנסת למסע שמאני, לתוך ההר. האבנים והשיש מתאיידים. הכנסייה, קבר דויד הסמוך והחדר של "הסעודה האחרונה" נעלמים. ההר מתנער, מתמתח, ואני צונחת אלפי שנים אחורה, לתוך תהלוכת כוהנות, שמטפסות על ההר בלילה של ירח מלא. במרחק רב אני שומעת קבוצה של צליינים שרים ומתפללים עם הכומר שלהם, קולות מהאולם העליון, מהמאה ה -21 . בהתחלה אני מתרגזת אבל מהר מאד מצליחה לחבר את הקולות לתהלוכת הכוהנות, לייצר תדר חזק של אהבה וחמלה. כשאני סוף סוף חוזרת, אני לגמרי לא מאופסת.

כנסיית הקבר
אני מטיילת דרך שער ציון לתוך העיר העתיקה, המלאה תיירים ושוקקת חיים. אני מוצאת את עצמי ברובע הנוצרי, בכנסיית הקבר, המקום הכי קדוש לנצרות, מקום הצליבה. גם פה אני מוצאת פינה בקריפטה שבקומה התחתונה, מסע עמוק לתוך ההר, אותן תמונות, קבוצה אחרת של צליינים שרים ומתפללים עם הכומר, בעוד אני מצטרפת לתהלוכת הכוהנות, אלפי שנים אחורה. אני מאבדת את תחושת הזמן, עבר והווה מתערבבים, הבניין המרשים מתאייד, ההר מנער מעליו כל סימן לשליטה אנושית ודתית ומתעורר לחיים. כאוס בגוף שלי ושחרור אדיר של אנרגיה חסומה, בא לי לבכות.

אחרי שני מסעות שמאניים חזקים, אני צריכה חומוס בדחיפות. החומוס הטוב ביותר נמצא אצל אבו שוקרי ברובע המוסלמי ובנקודה הזו ממש לא אכפת לי מבטיחות, אני נחושה להשיג את החומוס שלי. אני הולכת דרך הויה דולורוסה, המוכרים הנחמדים, המלצרים המנומסים, בסופו של דבר כולנו אותו דבר, רוצים להיות בריאים, שמחים ולהתפרנס בכבוד.

תחנה אחרונה, הכותל המערבי. כאן המסע קשה יותר, אולי בגלל שזה מקום פתוח ורועש, בניגוד לפינות השקטות והחשוכות בכנסיות. אולי בגלל שאני פשוט עייפה. אני חוזרת על גרסה מקוצרת של המסע ומטיילת באיטיות לגסט האוס שלי. 

הערב יפהפה עם נוף מול העיר העתיקה, אבל הגוף שלי דואב והאגן ממש כואב. אני מונחית במדיטציה לקרקע ולאזן את החלקים השונים של המסע – איונה, אבלון, ירושלים – בגופי. אני מרגישה את הריפוי האדיר שעדיין מתחולל בי. עשיתי בתוכי שלום עם ישראל, שלום עם ירושלים, שחררתי הרבה כעס ואגרסיות והתחברתי לתדר עתיק שהיה קבור תחת 3000 שנות אלימות. זו התחלה. בשבוע הבא אני חוזרת לכאן לסדנה עם מרקו פוגצ'ניק. מרקו, אמן סביבתי ידוע ואיש שעובד עם האנרגיות של גאיה בכל העולם, מגיע הרבה לישראל. יצא לי לעבוד איתו בפינדהורן. עד היום הוא סירב לעבוד בירושלים. עכשיו, הוא החליט, הגיע הזמן, איכשהו בהתאמה להדרכה שאני מקבלת. מה הסיכוי?   

מרקו מאמין שהדרך היחידה להביא לכאן שלום היא לנער ולשנות תבניות אנרגטיות דומיננטיות שתוקעות את כולנו. לא תכננתי מראש אבל זה בדיוק מה שניסיתי לעשות בטיולי הקטן פה. מחכה בקוצר רוח להזדמנות להתנסות בעבודה כזו עם קבוצה....  

המסע מתחיל

אבלון

החיים לפי פינדהורן

2 תגובות: