אנחנו עומדים על סולמות וגוזמים את עצי התפוח. לוקח זמן להיכנס
ל"מצב גיזום". לא משנה כמה שאקרא בספרים, כלום לא נקלט. כשאני עומדת מול
העץ אני נכנסת לקטטוניה ואין לי מושג איפה להתחיל. הדרך היחידה לטפל במצב היא
להיכנס ל – attunement - התכווננות, הקשבה פנימית. לעצום את העיניים,
להתעלם מהסביבה, להתאים פעימת לב עם פעימה של העץ. כשאני באמת מרוכזת ושוקעת
פנימה, בתנאי שאנחנו לא קרובים להפסקת התה (10.30 בבוקר, 15.30 אחר הצהריים, קדוש)
ולא מתעופפות לי עוגיות מול העיניים, אני מצליחה "לקרוא" את העץ, היד
מתחילה לנוע בלי מחשבה והקסם קורה.
ההתכווננות הזו משרתת אותנו בקבלת החלטות קשות במחלקה. הצוותים פה
משתנים לעתים קרובות ובכל מחלקה יש מספר מצומצם של קבועים – staff –
כמוני, מתמחים שבאים למספר חודשים ואולי יהפכו
לקבועים, והרבה אורחים שבאים לשבוע או לכמה חודשים. כולנו עברנו את אותו
מסלול
מאורח לצוות, מסלול ארוך ולא קל של הכשרה, של חיים ביחד, שמביא המון סיפוק
ויצירתיות. אי לכך כאשר צריך לקבל חבר חדש למחלקה אנחנו נערכים ברצינות
והרבה אהבה.
לא קל להגיד לא למישהי שמרגישה שייכת לפה,
שנענתה לקריאה הפנימית לבוא ולתת, לשרת ולטפל במקום הקסום הזה שמושך כל כך הרבה
אנשים מכל העולם. האם העובדה שהיא עובדת טובה ומסורה, מתנהלת היטב עם האורחים,
מספיקה? חסרים לנו גננים ועוד מעט מתחילה העונה. אני כבר מספיק זמן כאן כדי לדעת
מה צפוי לנו גם ברמה ה"גננית" וגם ברמת כמויות האורחים שיבואו לעבוד איתנו.
כל יום הוא כמו סדנה ואם יש מספיק גננים אפשר יהיה גם לקחת חופשות. הבעיה היא
שמשהו לא עובד ברמת הצוות וקשה לשים עליו את האצבע.
במקום הכל כך אנרגטי הזה, המטענים הרגשיים
שמשתחררים פה כאשר האורחים שלנו מאפשרים לעצמם להתמסר, התהליכים הרגשיים והרוחניים
שלנו, יש חשיבות עצומה לזרימה בתוך הצוות, לתמיכה הלא מילולית, ליכולת להתמסר
ולדעת שיש מי שיגבה ויתמוך. כל רביעי אחר הצהריים מוקדש למדיטציה ביחד,
ל – sharing - טיפול
פסיכולוגי אינסטנט. פרקתי מהמקומות הכי עמוקים שלי בזמן האיכות הזה עם אמונה שלמה
שאף אחד לא יעיר, ייתן פידבק. הבמה היא שלי וכולם מקשיבים ושומרים על סודיות. לוקח
זמן לפתח את השריר הזה של אמון מוחלט באנשים שאיתך. אני מניחה שצוות ביחידה קרבית
מגיע לרמת אמון כזו תוך כדי לחימה ביחד.
הראש מודע לצורך המאד פיסי בגננים, הלב מתקשה לפגוע, לדחות ללא סיבה
"מוצדקת", אבל יש תחושה שזה לא עובד. איך יוצאים מזה?
Attunement - אנחנו מתכנסים למדיטציה
מודרכת. גבי שמנהלת את הההליך מבקשת לאפשר למחשבות ורגשות לעוף חופשי. תמונות
רצות, אני מנהלת שיחה פנימית בתוכי וחלק ממני צופה מהצד (מדיטציה זה מצב של
התבוננות פנימית). כעבור זמן קצר גבי מבקשת לשקוע יותר לעומק, לתת למשהו
"אחר" לעבור דרכנו ולספק בהירות. אנחנו מתבקשים להתבונן מעבר לצרכים של
המחלקה שלנו, בתמונה הגדולה, במה נכון לכל הנוכחים. התשובה מגיעה די מהר: המאמץ
שמושקע מצד כולם בלחיות ביחד, גוזל אנרגיה שיכולה לצאת לעולם ביצירתיות וצמיחה. במקום
זה כולנו מקטינים את עצמנו והולכים על קצות האצבעות. הגננית שלנו היא אישיות גדולה
וחזקה עם הרבה כישורים וכריזמה. המאמץ שנדרש ממנה כדי להשתלב, להקטין את עצמה,
והמאמץ שנדרש מאיתנו כדי לאפשר לה להיות "היא", יביא למתח מיותר ומרירות.
אני מעדיפה ערוגה עם צמחים שונים שמשתלבים ביחד מאשר שיח אחד מדהים שכלום לא גדל
על ידו.
כאשר אנחנו משתפים במה שעלה לנו, מסתבר שחמשת חברי הצוות הגיעו לאותה
בהירות. יש הרבה בכי בחדר, דמעות מכל הצדדים ולי יש חומצה בבטן, אבל במקביל יש
קבלה, תחושה של הליך טהור ומלא חמלה. הגננית שלנו תעבוד איתנו עוד כמה ימים מרצונה
החופשי. יש מרירות אבל היא לא מופנית כלפינו. אני מרגישה התרחבות וניקיון בתוכי. אם
היינו מנסים להסביר במילים את הרגשות שלנו, היינו מגיעים להאשמות והתגוננויות. יש
מצבים שהם מעבר למילים ומשהו עמוק יותר צריך לקבל את ההחלטה.
יש משהו כל כך מרגיע בהליך הזה של קבלת החלטות. לתת למשהו עמוק יותר
בתוכי לקחת פיקוד, להתמסר למה שעולה ולהאמין שזה באמת יהיה טוב לכל הצדדים. את
ההחלטות הכי חשובות בחיי קיבלתי בצורה כזו (בדרך כלל אחרי שטחנתי לעצמי את המוח עד
אבק), ואני לא זוכרת שאי פעם התחרטתי.
מעל שולחן העבודה שלי תלוי קלף מחבילת קלפים שנקראת "חיוכיאלים":
"יש לכם חופש בחירה מלא בין לא לעשות מאומה שמלווה באשמה מעיקה
ובין לעשות כלום שעטוף בשלווה מרפאה. בחירה נעימה! "
וזו כל התורה....
